אז בחלק הקודם סיפרתי על ההתחלה של תהליך הגמילה של בתי השנייה וכל הרגשות והמחשבות שזה העלה

מתעוררים בי הרבה רגשות כשאני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה, אולי זה בגלל שאנחנו עדיין בתהליך גמילה

כשחשבתי על מה אני רוצה לכתוב בפוסט הזה, ישר חשבתי על החרדות שעולות בי בשלב המעבר למוצקים.

דבר ראשון אני רוצה להתנצל על ההיעדרות הממושכת. אחי ה-7.10 הרגשתי שקשה לי לכתוב לבלוג, זה הרגיש

אני זוכרת שכאשר בתי הבכורה לא זחלה בגיל 8 וחצי חודשים אני הייתי מאוד לחוצה. בתור אמא

בתקופה האחרונה יש תנועה מסוימת לעבר קבלה של הגוף והשינויים שלאחר הלידה. ישנה התנגדות ללחצים מהחברה ועידוד

בארוחת החג השני של סוכות, כשבתי הבכורה היתה בת 3 חודשים, חשתי לחץ להראות לכולם ולעצמי שהנה

יויווייייי

אני יודעת שאולי כבר כתבתי את זה אבל… זה אולי הפוסט שהתחיל את כל הבלוג הזה. זה

יומיים אחרי שחזרתי הביתה מהבית חולים, כאובה, עייפה ועם תינוקת מתוקה (שאין לי מושג איך לטפל בה)

ברוח הבלוג הזה נתחיל מווידוי כנה – לטייל עם הילדים בטבע זה לא תמיד יהיה כיף. בלשון

כמו שכבר כתבתי בפוסט הקודם (אותו תוכלו לקרוא כאן) לטייל עם הילדים יכול להיות אירוע מלחיץ ומעייף.

אוקי, אולי זה לא פוסט שילהיב אתכןם להיכנס ולקרוא אותו, אבל זה בדיוק הפוסט שהתחיל את כל

וואי, זה כואב. כואב לשבת, כואב ללכת וממש כואב לשבת על האסלה לעשות פיפי, שלא נדבר על

יש כל כך הרבה מידע על לידה – קורס הכנה ללידה, אינטרנט, קבוצות פייסבוק, ספרים – שלפעמים

בואו נתחיל מהשורה התחתונה – נמאס לי לייפות דברים. נמאס לי שאנחנו מדברות על אימהות (או אבהות)