בלי לייפות, בלי להסתיר, בלי להתבייש

אמא כנה 10 – או בוא נדבר על קצב התפתחות תינוק

אני זוכרת שכאשר בתי הבכורה לא זחלה בגיל 8 וחצי חודשים אני הייתי מאוד לחוצה. בתור אמא בפעם הראשונה, הייתי קוראת אדוקה של קצב ההתפתחות התינוק בשנתו הראשונה ומתי התינוקת שלי אמורה לרכוש ‘טריק’ חדש. הייתי בטוחה, לפי מה שקראתי, שבגיל שמונה וחצי חודשים היא כבר תזחל גחון. המציאות, לעומת זאת, היתה קצת שונה וענבל הסתפקה בלהסתובב בציר, להושיט את ידיה לגעת בדבר מה, ולהתלונן לעזרה כאשר החפץ רחוק מדי. זה היה נראה לי, אז, כאילו היא לעולם לא תזחל. חרדות החלו להזדחל (בניגוד לבתי) לתוך ראשי – “משהו לא בסדר איתה, צריך לבדוק”, וגם “את עושה משהו לא נכון ובגלל זה היא לא זוחלת”. חשבתי שאני נכנעת יותר מדי לתלונותיה ומביאה אליה את החפצים או שאני לא עושה לה מספיק תרגילים לקידום הזחילה. שני הדברים האלו אולי היו נכונים אבל אני לא חושבת שזה מה שהביא לכך שענבל החלה לזחול בגיל תשעה חודשים. בתור אמא טרייה, מפמפמים לך את המנטרה ש”כל תינוק הוא שונה ואסור להשוות” אבל אז מיד כולם משווים. התינוקת הזה גבוהה יותר, זוחלת יותר מוקדם, מושיטה כבר יד, אומרת כמה מילים, אומרת כבר משפטים וזה ממשיך וממשיך וממשיך. אנחנו פשוט מומחים בלהשוות ולמדוד איפה אנחנו, או הילדים שלנו, ביחס לאחרים.

Photo by Céline Haeberly on Unsplash

זה לא שאני נגד השוואות באופן כללי, הרי יחסיות היא כלי חברתי חשוב להתפתחות ולהתנהלות תקינה בעולם. אנחנו צריכים לדעת איפה אנחנו ביחס לנורמות החברתיות בכדי שנוכל להשתלב, למשל, כמה אני מתלבשת מכובד ביחס לנורמה? האם אני צריכה להתלבש יותר מכובד כדי שלקוחות יראו בי יותר אמינה כעורכת דין\רופאה\יועצת פיננסית?

אבל זה אפילו יותר מכך. נראה לי שאנחנו משווים כי אנחנו רוצים להבין איפה אנחנו בסולם החברתי. כל חברה או קבוצה יש את הסולם שלה (ברב ישראל בגד של מותג יקר יסמן שיש לך כסף, יכולות ומעמד ואילו בתיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר ככל שלבשת יותר בגדים קרועים ומרופטים כך היית יותר ‘סביבתניק’ וזה סימן מעמד\השתייכות לקבוצה מסוימת בתיכון). אנחנו צריכים להבין כמה אנחנו קיצוניים ביחס לנורמה בכדי להימנע מהוקעה. בעבר חרם חברתי היה גזר דין מוות. אני משערת שהתהליכים המחשבתיים הללו עדיין עמוק בתוכנו, יותר מזה, באופן כללי אנחנו עדיין צריכים אותם. אבל, יש גם אספקטים שליליים לכך, וההשוואות של איפה התינוק שלך לעומת התפתחות תינוקות אחרים זה אחד מהם, כל עוד התינוק בטווח הנורמה. זה הקאצ’ – אנחנו צריכים את ההשוואה כדי באמת לוודא שהתינוק מתפתח בסדר, אבל אחרי שווידאנו את זה ההשוואות הן יותר מזיקות ממועילות. ענבלול שלי זחלה בטווח תקין, אבל ההשוואות שאני עשיתי בראש שלי רק הרעילו אותי ועוררו חרדות. יותר מזה, ענבלול היתה תינוקת עם טמפרמנט חרבנה – היא פשוט הרבתה לבכות מכל דבר ובאופן כללי לא היתה מרוצה. האם הכל היה בסדר איתה? כן, בדקנו. אבל כל פעם שניסיתי לשהות בקבוצות שמיועדות לנשים בחופשת לידה, חוויתי את ההשוואה האוטומטית בין התינוקות היותר רגועים (שמוכנים לרדת לשתי שניות מהידיים של אמא שלהם מבלי לצרוח את נשמתם) לעומת ענבל. ההשוואה הזו, שאני עשיתי!, היתה כל כך קשה מנשוא שנמנעתי מכל הקבוצות האלו בחופשת הלידה שלי עם ענבל.

Photo by Nancy Hughes on Unsplash

כל עניין ההתפתחות עצמו מלווה בדאגה וחרדה, בטח להורים לילד ראשון, אבל לא רק. אין לנו שום דרך לקבוע לתינוק קצב התפתחות אבל אנחנו חשות אחראיות באופן מלא. אנחנו בציפייה שיביט, שיאחוז, שיצחק, שימלמל שיעמוד אבל לא נוכל לדעת בדיוק מתי ואיך הוא יעשה את זה. זה תהליך חסר שליטה. וחוסר שליטה מציב אותנו בני אדם, בדרך כלל, באי נוחות. עכשיו נוסיף על זה את ההשוואות האוטומטיות שאנחנו והחברה עושים וקבלנו תהליך מלחיץ כפליים. וזה מבלי לציין את הרצון שלנו לקצת הקלה מקשיי ההורות לתינוק (הלוואי ויזחל לצעצוע בעצמו) ותקשורת יותר טובה (מצביעה על הלחם שרוצה לאכול במקום לצעוק חצי שעה בזמן שאני לא מבינה מה היא רוצה).

זה הביא אותי לחשוב שאם ההשוואות האלו כמעט אוטומטיות, אז אני לא רוצה לכתוב שאנחנו צריכים לזכור שלכל תינוק קצב משלו, זה נראה לי הכי לא עוזר שיש. הרי, חלקנו, נשווה ונדאג ונשאל את עצמנו “האם הכל בסדר?” או “מה אנחנו עושים לא טוב?”. ברור שלא צריך להשוות, ברור שצריך לוודא שהכל תקין ואם כן לתת לתינוקת את הזמן שלה. אבל זה שזה ברור לא עושה את זה קל. זה הוביל אותי לתהות מה בעצם כן יעזור? ניסיתי לחשוב מה עזר לי עם ענבל ויובל ונזכרתי בכך שכשהורים אחרים שיתפו שגם אצלם היא לא עשתה X באותו הגיל קצת נרגעתי. בעצם זה עזר לי להבין שהילדה שלי לא חריגה מדי והכל כנראה בסדר.

Photo by Beth Macdonald on Unsplash

ומה לגבי תינוקות עם עיכוב? ההשוואה היא בלתי נמנעת וכואבת. תינוקות ללא עיכוב יזכירו, רק בעצם היותם, מה התינוקות עם העיכוב לא עושים. במקרים כאלו הכי הייתי רוצה לעזור להורים להפסיק עם ההשוואות ולהתמקד בילד שלהם, כמה הוא נפלא וכמה הם אוהבים אותו. אני מניחה שפה לא יעזור שיתוף של הורים אחרים, אולי רק כאלו שגם להם ילדים עם עיכוב בהתפתחות. הורים שיכולים לחלוק גם בכאב העיכוב. אני מודה שאני לא באמת יודעת, אני רק רוצה להביע אמפטיה ולא לשפוט שום מחשבה או רגש שלהורים יש.

אז לסיכום… אם הילדה שלכם מתחילה לזחול מאוחר מילדים אחרים, זה לא נורא. מה שנורא זה שילחיצו אתכם או יגרמו לכם לחשוב שזה משהו שאתם עשיתם. השנה הראשונה של חיי התינוק היא קשה מאוד להורים, אולי גם לתינוקות. אנחנו לעיתים מייחלים שהיא כבר תעבור (מודה שאני מייחלת לכך עכשיו עם בני השלישי) ומחכים שכבר נגיע לשלב שיזחלו או ילכו, יאכלו עם כפית עצמאית ויגידו מילים. אני כאן רק להגיד שזה ממש הגיוני לייחל את זה, ממש הגיוני לדאוג מקצב ההתפתחות ומציעה למי שדואג להיעזר בחברים מנוסים בכדי להרגיע את הדאגות (וכמובן באנשי מקצוע כמו אחות טיפת חלב).
שתהיה שנה ראשונה קלה ככל האפשר עם כמה שיותר שינה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים שעשויים לעניין אותך

מי אני?

או למה אני בכלל כותבת בלוג

שמי לטם, אמא לענבל (3) ויובל (חצי שנה) ונשואה ליונתן (בטח פחות מעניין בן כמה הוא).

אמא מטיילת

לטייל עם הילדים

Photo by Nathan Dumlao on Unsplash
Photo by Nathan Dumlao on Unsplash

טיפים מסלולים המלצות

לטייל עם הילדים בטבע. זה יכול להיות מפחיד, מעצבן ומעייף. מצד שני זה יכול להיות מדהים, מחזק ואפילו כיף.