דבר ראשון אני רוצה להתנצל על ההיעדרות הממושכת. אחי ה-7.10 הרגשתי שקשה לי לכתוב לבלוג, זה הרגיש לי חסר משמעות ואני צמצמתי את עיסוקיי הפנאי שלי כי הרגשתי שפשוט אין לי כוחות. אני הייתי אמורה לחזור לעבודה, מחופשת לידה (של בני השלישי), ב-8.10. זה לא קרה. מצאתי את עצמי, כמו שאר המדינה, שבורה, מרוסקת מכאב ועם שלושה ילדים קטנים בבית. סכנת הטילים היתה קטנה יחסית ביישוב שלי, אך, אולי כמו שאר המדינה, מרחב הבית כמקום בטוח התערער. אני גרה ביישוב שנמצא על חומת ההפרדה שנבנתה על קו הגבול בין ישראל לשטחים הפלסטינים. בביתי אין ממד והמקלט הוא במרחק 20-25 שניות ריצה ללא ילדים, כאשר הזמן המוקצב ביישוב שלי הוא 45 שניות. הרגשתי חשופה ומפוחדת. בן זוגי נאלץ לעבוד ימים ולילות ואני מצאתי את עצמי ישנה בבתים של חברים. כך, נכנסתי למצב הישרדותי רגשי – הייתי מותשת, עייפה, מפוחדת ועצובה ורב הזמן הייתי לבד עם הילדים, כולל תינוק בן 8 חודשים שהחליט שזה הזמן הכי טוב שיבקעו לו שיניים חדשות. צמצמתי כל עיסוק מעבר לדאגה לילדים, אוכל ושינה.
אני חושבת שמה שהיה לי הכי קשה זה שהרגשתי לבד, בודדה לבד עם הרגשות הקשים מבלי יכולת לשדר אותם. בתי הבכורה היא היחידה שבכלל היתה מודעת לכך שמשהו קורה ומעבר לכך ש”אנחנו שוב רבים עם עזה ומרביצים אחד לשני” לא היה לה צורך בעוד מידע, מאחר ולא היו אזעקות ביישוב כלל. לבתי בת השנתיים ולתינוק אין בכלל מה לדבר… אז מצד אחד הרגשתי מוצפת ומצד שני הייתי צריכה לתפקד כאמא במשרה מלאה במצב חירום שמעולם לא הכרתי. גם כשנפגשתי עם חברים לא יכולתי יותר מדי לדבר על מה שקורה כי ענבל היתה מאזינה וראיתי שזה משפיע עליה.
הרגשתי שהסוללה שלי הולכת ואוזלת. המחיר של להדחיק מול הילדים במהלך היום ולהחזיק הכל בפנים, התפרץ בדמות עצב וחרדה בלילה, בימים הראשונים. אחרי כמה ימים, הסוללה התרוקנה וההדחקה כבר לא החזיקה מים. הייתי כמו קומקום רותח, האוויר היה צריך לצאת איפשהו, והוא יצא על הבנות. והכלב. הייתי חסרת סבלנות, עצבנית ותוקפנית. דברים שפעם היו גורמים לי לצחוק הביאו לי ג’ננה. אם פעם היתה לי סבלנות כשהתארגנו בבוקר לגן, עכשיו הייתי פשוט מתפרצת כמו הר געש על כל דבר קטן, הייתי צועקת על הכלב ונובחת על הילדות. “נו! ענבל! שימי כבר נעליים! כמה פעמים אני צריכה להגיד לך? נמאס לי מזה!!” זה נשמע אולי כמו כל התפרצות חסרת ויסות של אמא אבל באותם רגעים הרגשתי כמו מפלצת. הוצאתי את העצבים שלי על בנותיי הקטנות שפשוט נבהלו ונעלבו. אם הן לא היו מתפרצות בבכי הן היו מביטות בי בעיניים פעורות לרווחה, מפוחדות מהאישה הזו שנעמדה מולן ותוהות מתי כבר אמא שלהן חוזרת. המבט הזה יותר גרוע מבכי והוא היה פשוט מפרק אותי מבפנים. הייתי מיד מתנצלת, אומרת להן שאמא פשוט עייפה וזה בכלל לא אשמתן ולא קשור אליהן. אבל אחרי הפעם השלישית שהתנצלתי, הרגשתי שזה איבד מערכו. ענבל היתה אומרת לי שאני פשוט צריכה לנשום ולספור עד עשר, וזה היה עוזר לכמה דק’, אבל אז הייתי מוצאת את עצמי שוב חורקת שיניים ומאבדת נשימה.
במשך כל החודש הראשון, שהילדות נמצאות איתי ועם הקטנצ’יק בן ה-7 חודשים בבית, הרגשתי שאני פשוט לא מצליחה לווסת את עצמי. באופן כללי, כשאני לבד עם הילדים, הכי קשה לי זה הלבד – אין לי עם מי לדבר, לחלוק תסכול ועייפות. זה יותר קשה מאשר העזרה הפיזית של לקלח\להרדים\להלביש וכד’. אז כשהמלחמה פרצה, ומצאתי את עצמי לבד עם שלושה ילדים קטנים, כאשר אני מפחדת ותחושת הביטחון האישי נשברה, הרגשתי שהלבד הזה הוא חומת בדידות שפשוט חונקת אותי. כמהתי לפגוש חברות ולסבול יחד, אך לנסוע היה מסוכן מדי בשל הטילים, גם אם הייתי מחליטה לנסוע עם שלושתם לבד. גם אני, כמו הרבה אימהות במדינה, מצאתי את עצמי מחפשת מקומות בבית ובשכונה שבהם אוכל להחביא את הילדים, תכננתי תוכניות למקרה שתהיה חדירת מחבלים ליישוב כולל איפה אני מתחבאת איפה אני מחביאה כל ילדה. כשהגיע הלילה נעלתי את כל החלונות והדלתות והחשכתי את הבית באופן מוחלט.
ושם במיטה, בחושך לפני השינה, לא הצלחתי לחמול את עצמי. לא הצלחתי להגיד לעצמי שאני עושה הכי טוב שאני יכולה בתוך המצב המשוגע הזה ואני כן נותנת, סך הכל, חוסן לילדיי. הייתי יורדת על עצמי וחושבת שאם מישהו היה רואה אותי מהצד במהלך היום הוא היה חושב שאני פשוט משוגעת. אם יונתן היה יודע איך אני מדברת אליהן לפעמים הוא היה חושב שאני מגזימה ועושה נזק. לא הצלחתי להגיד לעצמי גם דברים טובים והיו הרבה כאלה. אבל בזמן אמת, אני מומחית בלרדת על עצמי, לא בלפרגן.
לאט לאט, ככל שנוצרה שגרה, העומס בעבודה של יונתן ירד והתחילו פעילות הפוגה במסגרות החינוכיות התחלתי להירגע ולחוש יותר ויותר בשליטה. התחושה הזו חלחלה אל הבנות והתפרצויות הזעם של ענבל והבכי של יובל פחתו באופן משמעותי. אם בכנות עסקינן – יובל חווה רגרסיה בגמילה מחיתולים שעדיין לא עברה מאז תחילת החגים. היא כבר היתה בסיום תהליך הגמילה כאשר היא עברה, בספטמבר, למסגרת חדשה. בחגים חווינו רגרסיה צפויה בגמילה, אך המלחמה הביאה איתה רגרסיה קשה יותר (למעשה היא סרבה ללכת לשירותים כלל) שלא עברה לגמרי עד היום (אם כי יש שיפור ניכר).
אני חושבת שהמסקנה הכי גדולה שהבנתי לגבי עצמי בכל התקופה הזו היא שממש קשה לי לבקש ולקבל עזרה. אני מניחה שבאופן תת מודע תמיד ידעתי את זה לגבי עצמי אבל נתתי לזה תירוצים (הבנות לא ירצו \ הן לא יסכימו להיות בלעדיי \ אני מסתדרת הן רק מקצת מהדוגמאות). אני לא יודעת, עדיין, בדיוק מה עובר לי בראש שאני חווה קבלת עזרה באופן שלילי. אני מניחה שחלק מהעניין הוא שאם אני מבקשת עזרה אני מודה שקשה לי, אני צריכה להיות במגע עם חלקים שכואבים בתוכי. אולי גם ישנה הנחת יסוד מעוותת שלא כדאי להסתמך על אחרים כי הם יאכזבו אותי ו\או משהו מעולמות ‘תסמונת המתחזה’ – הם יעזרו לי ואז יבינו שאני לא ראויה לעזרה ויכעסו שהם עזרו לי.
אני חייבת להודות שכשאני כותבת את המחשבות הסמויות האלו שלי זה נשמע מאוד טיפשי. אבל הן שם, בתוך הראש שלי, מרעילות ומורידות. בעקבות ההבנה שקשה לי לקבל עזרה החלטתי שזוהי מטרה עבורי בשנה הקרובה ושעלי להסכים יותר כאשר מציעים לי עזרה. אני מוצאת את זה נקודת פתיחה טובה, בתקווה שאני אוכל יותר לחפור בנושא בכדי להבין את עצמי יותר טוב.
לסיכום, הפוסט הזה יצא לי מבולגן, אולי כמו הנושא, גם הפוסט לא מווסת… אבל מה שחשוב לי להדגיש הוא שאנחנו כאימהות ואבות לא תמיד מצליחים להיות רגועים, להגיב ממקום מכיל ולהיות מווסתים. לפעמים אנחנו מגיבים בעוקצנות, בתוקפנות וכעס. לפעמים אנחנו מתחרטים על זה מיד, לפעמים זה מתבטא רק בתור תחושת מועקה פנימית או שאנחנו בכלל לא מצליחים להבין איך אנחנו מרגישים כלפי זה. אני כאן רק בכדי לומר לכן.ם – אתן לא לבד, כולנו ככה. ולמרות שהרבה מאיתנו חושבים שזה רק הם, וכל שאר ההורים מצליחים להשתלט על עצמם, הם לא. זה חלק מהחיסרון של היותנו גם בני אדם בנוסף להורות. אין לי נוסחת פלא שתעזור לנו תמיד להיות מווסתים, אני אפילו לא בטוחה אם כדאי. אני תוהה הרבה פעמים על החשיבות של לטעות מול הילדים ואז להסביר מה קרה לך ולהתנצל. אבל בשביל זה חשוב להיות מסוגלים להתנצל (ועל זה בפוסט אחר). עד אז אני מציעה נחמה בידיעה שתמיד אפשר לתקן, תמיד אפשר לקבל עזרה, למצוא איפה למלא את הסוללה האישית ולהתמלא כוחות בכדי להיות המקום המכיל עבור ילדינו, ווסת רגשי חיצוני. אולי זה מה שאני רוצה שהכי תקחו מהפוסט הזה – את תחושת הביחד בקושי שיעזור לכם לסלוח לעצמכם על רגעים קשים ולמלא אתכם בקצת כוחות בתקופה הקשה הזו. לא “ביחד ננצח” אלא יותר כמו “ביחד ננסה”.
תגובה אחת על “אמא כנה 11 – או בוא נדבר על ויסות רגשי”
vuztvq