מתעוררים בי הרבה רגשות כשאני מתחילה לכתוב את הפוסט הזה, אולי זה בגלל שאנחנו עדיין בתהליך גמילה ארוך מאוד ולא פשוט בכלל של בתנו השנייה. אבל לפני שאגיע לחלקים הכואבים והמעניינים, אתחיל דווקא מהחוויה הראשונה שלי עם גמילה מחיתולים, עם בתנו הבכורה. וואלה? היה לה, ולכן גם לנו, מאוד קל. תוך שלושה ימים ענבל קלטה את העניינים וכמעט לא היו פספוסים מאז (גם הגמילה בלילה היתה פשוטה – אבל לזה אקדיש פוסט משלו). הייתי כל כך גאה בה וגם בנו.
אני חושבת שגם הגענו לנקודת הפתיחה של הגמילה מאוד מוכנים כמשפחה, ענבל היתה כבר בת שנתיים וחצי, היא היתה בגן שהיא מאוד אוהבת ובבית עוד לא היו לה אחיות.ים נוספות. היינו כולנו פנויים רגשית ופיסית. אז בבוא העת להוריד את החיתול, כולנו כבר יותר התרגשנו מאשר היינו לחוצים. אני מניחה שהפניות הזאת תרמה מאוד לכל התהליך, אבל, גם מאוד השפיע הנטייה של ענבל לחוות דברים באופן קליל, ופחות להתרגש ממעברים או שינויים, שזה דרך אגב מאוד אירוני, כי מי שקראה את הפוסטים הראשונים שלי יודעת שלענבל בתור תינוקת היה, איך לומר בעדינות?, קשה בקטע מזעזע. לעומת זאת, בתור פעוטה הדברים עוברים לענבל יחסית בקלות (מקווה שזה ייתן נקודת אור לכל מי שחווה הורות לתינוק.ת שקשה לה ואיתה).
בדיעבד, אולי העובדה שאני בת אדם אופטימית מטבעה עזרה לתהליך הגמילה של ענבל. אמנם נחשפתי מסביבי לגמילות קשות וארוכות יותר, אך תמיד חשבתי ש’לי זה לא יקרה’ (אולי המחשבה הכי לא אחראית ששומרת עלינו מהרבה מאוד חרדות). החוויה המוצלחת הזו של גמילה מחיתולים גרמה לי לחשוב שגם בתי השנייה תגמל יחסית בקלות. חשבתי שזה שחיכינו עם ענבל עד שהיא ואנחנו היינו ממש מוכנים ובשלים תרם לכך. רציתי שנחכה גם עם יובל עד גיל שנתיים וחצי לערך, בדיעבד, חבל שלא עשינו את זה.
אבל המחשבה שלי שהיתה הכי בעייתית, ושאני כמובן מצליחה להבין אותה רק כיום, היא שהגמילה מושפעת, באופן כמעט מוחלט, מהתנהגות ההורים. זו כמובן אמונה שהיתה עמוק בתת מודע שלי ולא ממש היתה נגישה לי. אני מניחה שאם היא היתה זמינה לי הייתי יכולה להבין שזה לא באמת הגיוני, ולשים לב יותר למידע שמפריך אותה. אבל אני לא באמת הבנתי שזה מה שאני חושבת, הצלחתי רק לחשוב באופן מודע את הנגזרות של המחשבה השיפוטית הזאת – מה אני צריכה לעשות כדי שזה יצליח? מה עשיתי לא טוב שהיא פספסה היום? מה אני יכולה לעשות מחר כדי שזה לא יקרה שוב? עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאין אפשרות להורים להשפיע על הילד.ה אבל! יש הבדל גדול בין לחשוב שיש קשר ישיר בין ההתנהגות הורה להתנהגות הילד.ה, לבין לחשוב שאתה משפיע על הילד.ה אבל זה מאוד תלוי באופי הילד.ה.
זה לא “מה אני יעשה כדי שהיא לא תפספס?” זה יותר “איך אני יכולה לעזור לה כדי שהיא לא תפספס?”. זה אולי נראה הבדל קטנוני אבל בתחושה שלי יש הבדל עצום בין שני המשפטים. הראשון הוא ממש מחשבה שהיתה לי, שנותנת לי אשליה של שליטה – ואשמה כמובן בעת כישלון. השני מחזיר את האחריות לילד.ה, ויותר חשוב, מכיר בזה שיש ילד.ה בצד השני, עם אופי משלה ומחשבות ורגשות, שלא תמיד יהיו דומים לשלי. זה לא רק מה אני עושה כדי שתהיה גמילה קלה, זה גם האופי של הילדה, הסביבה ונסיבות החיים.
ההבנה שיש בת אדם קטנה וחמודה שמביאה את עצמה לתוך המשוואה הורה-ילד היא רלוונטית לכל דבר בחיים, ומזכירה לי שלא הכל תלוי רק בי, במילים שאבחר להגיד, במחשבות שאחשוב או ברגשות שארגיש. לא כל טעות היא כזאת גורלית ולא הכל מונח על כתפיי. זה לא הכל באשמתי. אבל יותר מזה, לזכור שיש גם השפעה לילד.ה עצמה, מזכיר לי שלא הכל סובב סביבי, אני לא המרכז בסיפור הזה. עכשיו, זה אנושי לפחד ממה יגידו עליך ולהתבייש. אני לא מצפה מעצמי, או מאחרים, שזה לא יהיה אצלנו בראש בכלל, אני רק רוצה שאצליח להזכיר לעצמי שאסור שזה יוביל אותי.
אבל אם להיות כנה (סה”כ זה כל הרעיון של הבלוג) לא הצלחתי ממש להרגיש את זה. אני נעה בין רגעים שאני ממש מחזיקה את זה ומבינה שאני צריכה להיות הכי טובה שאני יכולה בהינתן הילדה שמולי, ויש רגעים שאני מרגישה שהכל באשמתי ואם רק אתאמץ ואשנה משהו אחד הכל יסתדר. עד היום אני במלחמות עם עצמי, מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב שזה לא ממש סובב סביבי, אלא זה סביב הילד.ה – מי היא ומה היא צריכה ממני.
אז אם נחזור לעניין הגמילה, כשיובל שלנו היתה בת כשנתיים, ואחיה התינוק היה כבן 4 חודשים, היא היתה צורחת בהיסטריה בכל החלפת חיתול. הכרנו את זה מאחותה. אבל הפעם, בניגוד לאחותה, היה תינוק אחר בבית ואני ממש כבר רציתי שיובל תתחיל גמילה. אני חושבת שזה חלק מהבעיה – אני רציתי והייתי לחוצה שזה יקרה ולאו דווקא יובל רצתה. אבל כפי שכתבתי, אני אדם אופטימי, אז התחלנו גמילה בתקווה שזה יהיה יחסית מהיר. תקוותינו התבדו, ולקח קצת זמן, שכלל מקרים קסומים כמו למשל שיובל עושה קקי על השטיח ואז מורחת את זה על הספה, ועוד שלל אירועים מיוחדים שאחסוך ממכם. ולמרות זאת, אחרי חודשיים, יובל התחילה לקלוט את העסק. הפספוסים התמעטו והיא יותר ויותר הצליחה לעשות את צרכיה בשירותים. הלוואי שהסיפור היה נגמר פה. אבל נראה לי הפוסט יצא ארוך – אז אסכם את מה שקשקשתי עד עכשיו, ובפוסט הבא אדבר על כישלון, חרדה ולנסות ללמוד לשחרר.
אז מההסתכלות שלי על תהליך הגמילה של ילדתי השנייה (עד כה, אנחנו עדיין בתוך העסק נכון לתאריך 27.6.24), הבנתי שהיתה לי אמונה מאוד מוסתרת מעצמי שההתנהגות שלי משפיעה באופן ישיר ומוחלט על ההתנהגות של הילדות שלי. כשאני חושבת על זה באופן מודע, אני אמביוולנטית לכך, ומאוד רוצה לזכור שהבנות שלי הן לא אני. מצד אחד, אני מפחדת לצאת נרקיסיסטית ולשכוח שלא הכל סובב סביבי, אני לא קוסמת – לא כל דבר שאני עושה יביא לתוצאה ישירה אצל אחר. מצד שני, זה חשוב גם קצת להתעסק בעצמי בתוך ההורות כי אם אני מרגישה כעס, פחד או כל דבר אחר שלילי, ואני לא מודעת אליו, אז יכול להיות שהוא מנהל אותי בהורות וזה כן ישפיע, בדרך זו או אחרת, על הילדות.
אני חושבת שהקונפליקט הזה בתוכי הוא הרבה מעבר לגמילה מחיתולים. הוא ממש עמוק בפנים. איפה אני נגמרת ומתחילה הילד.ה? איך אני לא מתייחסת לילדים שלי כשלוחה שלי? ובדוגמאות פרקטיות של התהיה הפילוסופית-פסיכולוגית הזו – איך אני מרגישה כשהבנות שלי אוהבות, חושבות ורוצות דברים אחרת ממני לחלוטין? איך אני מרגישה שהיא רוצה ללבוש בגדים שאני חושבת שהם מכוערים (אבל ממש)? ובעתיד, מה אחשוב אם היא תאהב מוזיקה שאני לא סובלת, שיהיו לו תחביבים שיראו לי משונים או שההומור שלה לא ממש מצחיק עבורי? פתאום, כשאני כותבת את השורות האלו, אני מרגישה שההבנה הכבדה שהילדה שלי תהיה הילדה שהיא, ולא הילדה שהייתי רוצה שתהיה, יש בה גם משהו נעים. קשה לי לתמלל את זה, אבל אם אשתדל, זה יהיה משהו בסגנון של – זה מרגש אותי לגדול איתה ולהכיר אותה ולראות שלא כל טעות שלי מביאה לה נזק. יש את ההשפעה שלי ויש את האדם שהיא. צריך שניים לטנגו.
לסיכום מאומלק: הלוואי והיה פשוט להשפיע על התנהגות ילדינו, אם כהורה תתנהג רגוע וסבלני לילדים – אז לא יהיו להם קשיים גדולים מדי. הלוואי. במציאות, יש אופי, ונסיבות חיים ומזל. בפוסט הבא אדבר על התהליך שעברנו כהורים כשהגמילה של בתנו השנייה התחילה להסתבך – על אשמה, כישלון וחרדה וגם מאמץ, שינוי ותקווה .נשמע מאוד דרמטי יחסית לפוסט שעוסק בקקי ופיפי של פעוטות… אבל בחיי שככה זה מרגיש. עד אז, לכל האימהות והאבות שמרגישים אשמה על השפעה שלילית שלהם על הילדים, אתם לא לבד.
תגובה אחת על “אמא כנה 13 – בוא נדבר על גמילה מחיתולים (ביום) חלק א’”
vt62wm