אז בחלק הקודם סיפרתי על ההתחלה של תהליך הגמילה של בתי השנייה וכל הרגשות והמחשבות שזה העלה בי. אם לא קראתן, ממליצה לקרוא (פשוט לחצו כאן). התחלנו את הגמילה כי יובל ממש סבלה מהחלפת חיתולים, לא בטוח שהיא ואנחנו היינו מוכנים ופנויים למהלך הזה, אבל אחרי חודשיים נראה היה שיובל תופסת את העסק. בשלהי אוגוסט, הפספוסים פחתו, רב הזמן היא זיהתה מתי יש לה פיפי וקקי ובקשה ללכת לשירותים. ואז הגיע ספטמבר והיא עברה גן. באופן כללי יובל לא טובה עם שינויים ומעברים. להוסיף על זה, לצערנו, היא הספיקה לעבור כמה אירועי חיים משמעותיים, אחד מהם היה בגן הקודם. עקב האירוע הקשה, היא נקשרה לגננת בקשר חזק ואוהב ועתה נאלצה להיפרד ממנה. לאור כל זה, ציפינו לרגרסיה בגמילה, וזו לא איחרה לבוא. אבל מה שהיה נראה לנו תקין וזמני, ויסתדר מעצמו אחרי סוכות, השתנה במהירות אחרי ה-7.10.
החיים של כולנו השתנו אחרי ה-7.10, פני המדינה השתנו. המשפחה הגרעינית והמורחבת שלי לא נפגעה באופן ישיר, אך כמו כל אחד פה במדינה, הטראומה והאבדות הבלתי נתפסות הגיעו למעגלים בחיי. אבל למען האמת, גם מבלי להכיר מישהו באופן ישיר, כאב האסון והמחדל כבד מנשוא, מורגש בכל יום ומשפיע באופן ישיר ומשמעותי. הכאב היה קשה מנשוא. מה שעשה את הכל לעוד יותר גרוע, זה שתחושת הביטחון האישית התערערה לחלוטין. לא הרגשתי בטוחה יותר. יונתן הוקפץ לבית החולים כבר בשעה שבע לערך ולא יצא משם עד ראשון בצהריים. בהמשך הוא יחזור ויישן כמה שעות לפני שיסב עקביו לבית החולים, לנסות לעזור כמה שיותר. בשבועיים שלאחר מכן, יונתן היה רב הזמן המוחלט בבית החולים ואני נשארתי בבית עם הילדים, בת 5, בת 2 ובן 8 חודשים. אני הייתי המווסת והמחזיקה של המשפחה. אבל בכלל לא הייתי מווסתת בעצמי, או רגועה, או מאופסת. חשתי מפוחדת ואבודה ובודדה ומבודדת. בנוסף לזה לא ישנתי כמעט (כי הרבנו לישון בבתים של אחרים בשביל ממ”ד ותחושת ביטחון) ולא אכלתי טוב. אם הגיע מישהו לעזור לי, ורציתי לדבר על מה שקורה ולפרוק מהלב, בתי הבכורה היתה מקשיבה קשב רב. ראיתי שזה לא עושה לה טוב. זה דבר אחד שאני מסבירה לה באופן מותאם מה קורה, זה דבר שני לשמוע את אמא מפחדת כי היא כבר לא מרגישה בטוחה בשום מקום. זה מזכיר לי את הקריקטורה של אמא מחזיקה מאחוריה המון רוחות רעות ושחורות ועוצרת אותם מלהגיע אל בתה.
אם להיות כנה, שזה כל הקטע של הבלוג, לא נראה לי שעשיתי עבודה כל כך טובה בלווסת את עצמי וליצור אווירה נעימה ורגועה בבית. כלומר, דווקא בלהסביר מה קורה למדינה ולשמור על וויסות מבחינת חרדה – זה דווקא הרגשתי שאני מצליחה באופן יחסי. אבל האוויר צריך לצאת איפשהו, הקומקום צריך מאיפשהו להוציא אדים. אני לא יכולה גם לפחד, גם לבשל, גם להניק, גם להרדים, גם לא לישון, גם לא לאכול, וגם להיות עם 3 ילדים קטנים בבית. לצערי, החרדה שהוחנקה יצאה בדמות כעס וחוסר סבלנות על הבנות שלי, כל אחת התמודדה עם זה בהתאם לאופי שלה.
ענבל (הבכורה), בזמן ‘אמת’, מקבלת את מה שניתן לה, נושכת שפתיים ומתמודדת. היא תאשים את עצמה ותבכה יותר בחוסר אונים לנוכח תסכולים. התפרצויות הזעם, כתוצאה מפריקה, יבואו אחרי שהדברים נרגעים. ואכן, ענבל היה יותר על קוצים דווקא בדצמבר-ינואר (24), כשהשגרה התחילה לחזור לחיינו. אבל באוקטובר-נובמבר הייתי שומעת הרבה “טוב אמא” בתגובה להתפרצות כעס לא פרופורציונאלית שלי, או שהיא היתה אומרת “אמא את פשוט צריכה לספור את עשר” כשהייתי נוזפת בה בצורה משפילה ומעליבה (שזו האמת הכנה אפילו ששורף לי לכתוב את זה ובא לי לקבור את עצמי באדמה יחד עם המחשבות על כך שאני אמא גרועה). לעיתים הרגשתי שיוצא ממני כל כך הרבה גועל. הייתי מתפרצת על שטויות, על דברים שבעבר הייתי יכולה להגיב רגוע לגביהם, כמו על זה שלוקח לענבל זמן לשים נעליים בכדי שנלך לגן. הייתי יורדת עליה ומרגישה כמו מיץ זבל, ולמרות זאת, לא מצליחה לעצור את התגובות הנוראיות שלי.
יובל, הסנדוויץ’ המתוקה שלי, מגיבה אחרת לגמרי. יובי, בהווייתה, מאוד קשורה להיבט הגופני. היא נרגעת במגע חזק וקרוב, והתגובות שלה לאירועים, שמחים וקשים, הם תמיד פיזיות בתחילה. לכן, כשהגיע ה-1.9 והיא עברה לגן חדש, חווינו רגרסיה מסוימת בגמילה שלה. הרגרסיה הזו היתה קטנה וחשבנו שעוד מעט זה יסתדר שוב, כפי שזה היה בסוף אוגוסט.
ואז הגיע היום הארור ההוא, וכל מה שסיפרתי עד עכשיו הביא לתגובה פיזית מיידית אצל יובי בדמות רגרסיה משמעותית וארוכה מאוד בגמילה. היא פשוט הפסיקה ללכת לשירותים והיתה מסרבת, בצרחות רמות, להתקרב לאסלה.
מה שאני מנסה להדגיש זה שיש את יובל עצמה, את מי שהיא ומה שהיא מביאה לעולם. ויש אותי, את מי שאני כאדם, הקשיים שלי שמשפיעים על מי אני כאמא. ויש את העולם החיצוני, זה שלרב אין לנו שליטה עליו. והשילוב של כל הגורמים האלו הביא לרגרסיה. והרגרסיה היתה ארוכה. לא נראה שום שיפור משמעותי גם 5 חודשים אחרי, ולכן החלטנו ללכת מפגש חד פעמי של הדרכת הורים. למרות שיפור מסוים לאחר המפגש, עדיין לא היתה הטבה משמעותית. בתוך תוכי הבנתי שהאינטראקציה ביני ליובי היא משמעותית להבנת הקשיים בגמילה, אבל לא הצלחתי לעצור את התגובות שלי ולנסות להביט, כמו מבחוץ, באיך אני מגיבה ואיך הקשר שלנו נראה. ממה אני מופעלת. גלגל הלחץ והחרדה של מה יהיה (היא לעולם לא תיגמל? יהיה לה אנקופרזיס? (בריחת צואה)) לפת בי חזק, השפיעה עלי והיא הרגישה את זה. אבל זה יותר עמוק מהחרדה של מה יהיה עם הגמילה. הרגשתי שהקושי בגמילה לוחץ לי על נקודה רגישה שמפעילה אותי ומזיקה לגמילה עצמה, באופן פרדוקסלי. היום אני מבינה שזה כנראה הפחד שלי מלטעות. אני מפחדת כל כך מלעשות טעות, לפגוע באחר, לפרוץ נורמה חברתית – ועל כן להיות מוחרמת או מנודה – שכשזה קורה (כי אין מה לעשות, בחיים את תטעי ותפגעי באחרים) אני מנסה להדוף את זה ולהאשים את כל מי שמסביבי. החוויה הזו ששידרתי, שטעות היא נוראית, נספג אצל הבנות שלי והשפיע על הגמילה של יובל. העברתי מסר שטעות היא נוראית, וכנראה יהיה משהו נורא אם זה יקרה. אני לא יודעת בדיוק מה היו התהליכים הפנימיים אצל יובל, בעקבות זה, האם היא פחדה לפספס עד כדי שיתוק? או היא חשה שהיא צריכה תחושת שליטה לאור הפחד הגדול מלטעות ולפספס במכנסיים. אני כן יודעת שזה השפיע. ברגע שהייתי פנויה, הבנתי את זה והתחלתי לעבוד על זה, השיפור בגמילה היה כמעט מיידי. אבל זה קרה רק סביב מאי 2024, בתוך הלחץ והקשיים בשנה האחרונה היה לי קשה להבין את זה תקופה ארוכה.
כל פעם שחשבתי שהיא הולכת לפספס, במיוחד קקי, הייתי מנסה לשכנע אותה ללכת לשירותים, בלחץ. לחץ שאצטרך לנקות את זה, אבל בעיקר לחץ שיש לי ילדה שמפספסת. מה זה אומר עלי? מה זה אומר עליה? המחשבות רצו ואני לא הצלחתי לעצור אותן. אולי גם לא הייתי פנויה לעצור אותן, והן התערבבו בחרדה הקיומית והדיכאון הכבד ממה שקורה למדינה והחטופים.
לקח לי זמן להתפנות שוב להקשיב לעצמי, לווסת את עצמי יותר. להבין שיש לי השפעה משמעותית על הגמילה, אבל באופן לא שיפוטי ולא מאשים את עצמי. רק שהצלחתי להבין שאני גם חלק מהפתרון, ולא רק הבעיה, דברים התחילו לזוז. הזכרתי לעצמי שגם האופי של יובי משפיע וגם המציאות, ואני יכולה לעזור לתיקון, להחלמה. במעין סגירת מעגל, כשאני כותבת את השורות האלו עברה כמעט שנה מאז 7.10. (שזה לא נתפס), ויובי, שנמצאת לידי, עוצרת את מה שהיא עושה, אומרת שיש לה פיפי והולכת לשירותים.
כמובן שלא היה רגע אחד שבו כל המטבעות נפלו, רגע אחד שהבנתי הכל ומאז הכל הסתדר. אבל הבדיקה החוזרת ונשנית של עצמי עם עצמי, הרצון ללמוד לראות את מה שיש ולנסות לאהוב אותו איך שהוא, לקבל את המחשבות והפחדים שלי וההתייעצות עם חברים וגורמי מקצוע עשו את שלהם. שנה וקצת אחרי שהתחלנו גמילה אני יכולה לכתוב בביטחון שיובי גמולה. עד לפני חודשיים הייתי עדיין מתקשה לכתוב את זה.
אני מניחה שרב השינויים המשמעותיים בעולם הם תהליכים, יש בהם רגעים שיותר משמעותיים וזכורים, אבל סך הכל הם תהליך שדורש אומץ והתמדה. אני הייתי צריכה להגיד לעצמי שזה בסדר שלילדה שלי לוקח זמן, שזה לא קל, שזה לא ‘רגיל’ לתפיסתי. לחבק את התחושות הכואבות שבי. ולהרפות מהלחץ ששמתי עליה, שרק חיזק את הקושי שלה. זה לקח לי זמן. זה לקח ליובי זמן. זה לקח לשתינו זמן. אם גם לבת\בן שלכם יש תהליך גמילה קשה, אל תפסיקו להאמין שהם יצליחו. זה יכול להיות קשה ומתסכל ומייאש, וזה מבאס שזה כל כך קשה ומתסכל ומעייף. אולי תצטרכו להתבונן פנימה, לתוך עצמכם, ולזהות איך אתם משפיעים (לרעה ולטובה) על הגמילה. אבל הייתי רוצה להרגיע אתכם ולהגיד שזה יקרה. אתם לא לבד.
