יש כל כך הרבה מידע על לידה – קורס הכנה ללידה, אינטרנט, קבוצות פייסבוק, ספרים – שלפעמים זה מרגיש לי שהנושא הזה הוא כן תחום שמדברים עליו בכנות, שהוא אי של נורמליזציה בתוך ים ציפיות מוגזמות מאימהות. היום אני כבר לא כל כך בטוחה. בקורס הכנה ללידה שעברתי, מאוד הקפידו לתת לנו את המידע הרלוונטי, לכל מיני מצבים, בכדי שנוכל לקבל החלטות מושכלות, יחסית, ברגע האמת. ואכן, המידע שרכשתי בקורס עזר לי לקבל החלטה במהלך הלידה שאני מאוד שמחה שלקחתי. הרגשתי בזמנו שהקורס לא מסתיר מאיתנו פרטים ומדבר לא מעט על האפשרות של אכזבה לגבי חווית הלידה עקב הפער בין הפנטזיה למציאות. אבל עכשיו, אחרי שילדתי (שלוש פעמים), אני מרגישה שהיה משהו חסר בקורס.
לידה, בייחוד ראשונה, היא אירוע משמעותי, קשה, מפחיד, מרגש ולעיתים טראומטי עבור אישה (וגם בן זוגה והתינוק.ת). זה אירוע מוחשי ויחסית קל לנו להבין את חשיבותו ולרצות להתכונן לקראתו. אז יש המון קורסים שונים להכנה ללידה, והרגשתי שהקורס שעברתי באמת ניסה להכין אותי, עד כמה שאפשר (שזה לא באמת הרבה), לאירוע הכי משמעותי בחיי. אבל, בראייה אחורה, אני מרגישה שלא דברנו כלל על האירוע הרגשי האינטנסיבי שאישה עוברת בלידה. איך היא מרגישה אם הלידה לא מתנהלת כמו הציפיות והרצונות שלה? היא מרגישה כישלון? חלשה? מתביישת בגופה? איך היא מרגישה כשקשה לה פיסית ורגשית להתאושש מהלידה ולטפל בתינוק בימים הראשונים – איך זה משפיע על עיבוד חווית הלידה?
למרות ששמעתי מחברות שיש הרבה פעמים פער בין הרצונות שלך לגבי הלידה לבין המציאות, היה לי קשה להתמודד עם הרגשות שהתעוררו בי אחרי שהלידה הראשונה, והשלישית, לא היו כפי שקיוויתי שיהיו. משהו בי, עד היום, כואב את העובדה שהיה לי זירוז בלידה הראשונה, שלא היה לי הזדמנות להיות בבית עם הצירים הראשוניים ושלקחתי אפידורל. ולמרות שאני חושבת שפעלתי נכון, ואם הייתי חוזרת אחורה בזמן עדיין הייתי לוקחת אפידורל, משהו בי הרגיש שהייתי חלשה. הייתי רוצה שגם על זה ידברו בקורסי ההכנה – הלידה יכולה להביא גם תחושות קשות, פיזיות ונפשיות, שתצטרכי להתמודד איתן הרבה אחרי שהלידה כבר נגמרה. הייתי רוצה שידגישו לי כמה זה חשוב לשתף בתחושות חולשה, כשלון, עצבות, חוסר אונים ושליטה, וגם שמחה וגאווה, במהלך או אחרי הלידה. הייתי רוצה שיספרו לי כמה זה נורמלי להרגיש גם התמוטטות עצבים, שזה בסדר לכעוס על עצמך, להתבייש. זה באמת אירוע שאין לנו עליו שליטה מלאה.
אז אם כבר הגעתי לזה, בואו נדבר על זה – תחושת שליטה בלידה. זה לא סוד שאין לנו שליטה מלאה בלידה. אנחנו יכולות לשלוט בהתנהגות ובגישה שלנו, ואולי אף במחשבות, אבל אנחנו לא יכולות לגמרי לשלוט בתהליכים פנימיים של הגוף, איך הוא מגיב ללידה, בצוות הרפואי וכמובן בתינוק.ת. אבל יש הבדל בין שליטה לתחושת השליטה. אני חושבת שמה שעזר לי להתמודד עם האירועים הלא צפויים בלידה שלי (דליפת מי שפיר שהביאו בסופו של דבר לזירוז) זה שהרגשתי שאני בכל זאת בשליטה מסוימת. הרגשתי שיש בידי, ובידי בן זוגי, מידע בסיסי שעוזר לי לקבל את ההחלטה לגבי הפעולה שאני רוצה לנקוט. גם בכאבים הגדולים של צירים בלתי נפסקים, בשל הזירוז (שאני כותבת בלתי נפסקים אני מתכוונת לזה – ציר אחד נחלש ומיד התחיל ציר חדש), הרגשתי שיש לי אפשרויות ואני בוחרת מהם לפי מה שאני חושבת שמתאים לי וטוב עבור התינוקת שלי. על זה לא כל כך דברו בקורס הכנה שעשיתי. אני חושבת שזה טוב לנסות ולהגביר את תחושת השליטה שלך, בדרכים שאת יודעת שעוזרות לך – לאסוף מידע מדעי, לקרוא ספרים, לתרגל נשימות, לשכור שירותיה של דולה – כל מה שמתאים לך.
אז כמו שכתבתי, אני חושבת שישנם נושאים שלא נותנים להם מספיק דגש בשיח על לידה. אבל יש נושאים שהם בכלל בגדר טאבו – כמו למשל לשוחח על קקי בתהליך הלידה. אולי אם הייתי יודעת שכשאת לא מספיקה לעשות חוקן לפני אפידורל את לא מרגישה שאת עושה קקי (על עצמך, במיטה מתחת לשמיכה) אז לא הייתי חושבת שעשיתי פאדיחה נוראית וכדאי שאני אקבור את עצמי מתחת לרצפה. אני לא חושבת שכל שיחה עם אישה בהיריון צריך לספר לה על כ-ל מה שיכול לקרות, זה נשמע מציף. אבל הייתי רוצה שזה יהיה נורמטיבי ומקובל לדבר על דברים מביכים בשיח הכללי, למשל, לשוחח על מה קורה שאת עושה חוקן ולא מספיקה להגיע לשירותים. כל כך הרבה מאיתנו עוברות את הדברים האלו, ואם הייתי, למשל, יודעת על חוסר שליטה בסוגרים תחת אפידורל אולי לא הייתי כל כך מתרגשת ממנו אז. מה בדבר התחושות מול בן הזוג? אני זוכרת שפחדתי שאם יונתן יראה את הלידה מהשורה הראשונה הוא קצת ייגעל ופחות יימשך אלי אחר כך. עכשיו שאני חושבת על זה, זה נשמע לי מטופש אבל הייתי כל כך עמוק בתוך זה שהשבעתי אותו שהוא לא יסתכל.
אני גם זוכרת שהייתי בלחץ שיהיו הרבה אנשים בחדר. חשתי מובכת מהמחשבה שהרבה אנשים יראו את החלקים האינטימיים שלי, אפילו אם זה לצורך רפואי בלבד. כשדברתי על זה עם חברות, הן בדרך כלל פתרו אותי בכך שמרב כאבים את בכלל לא מתעסקת בזה. ואני יכולה להבין למה הן אמרו את זה אבל עדיין, בכל בדיקה רפואית, עד ללחיצות, היה בי משהו קטן שהתכווץ ממבוכה. אני זוכרת שהשבעתי את יונתן שלא ירשה לשום סטודנט או שום אדם לא נחוץ להיכנס לחדר והוא חשב שאני קצת מגזימה. ואולי הוא צודק. אבל אני עדיין חושבת שזה בסדר שזה מביך אותך שמתבוננים בווגינה שלי, אפילו אם יוצאת משם תינוק\ת.
דבר אחרון שאני רוצה לדבר עליו זה שיפוטיות. כל קבוצות הפייסבוק שנתקלתי בהן תמיד היו נושאים או דעות שנחשבו לא ראויים ואסור לדבר עליהם בקבוצה. בקבוצה שמדגישה לידה טבעית, אם מישהו התייעצה, ותהתה שאולי יהיה נכון עבורה קיסרי, אז היא קצת מוזרה ואין לה מקום בקבוצה. בקבוצה אחרת זה יכול להיות אם מישהי רוצה לידת בית אז היא חסרת אחריות. אני מרגישה שיש סביב הלידה, וסביב אימהות בכלל, המון שיפוטיות. אם אני לא רוצה אפידורל יהיו בנות שישאלו אותי “אבל למה לסבול?” אם אני רוצה אפידורל מישהי תרמוז בטונציה מסוימת שזה יכול לעכב לידה.
הייתי רוצה לאחל לנו ההורים להיות פחות שיפוטיים ולהרהר שאין אמת אחת, כל מקרה הוא מורכב ולכל ההורים המיטיביים חוזקות וחולשות. בואו נצא אחת לשנייה מהרחם ומהאימהות וננסה יותר להביט בפנים ולהקשיב. לצערי, הרבה פעמים אנחנו מביעים את מחשבותינו ביהירות ושיפוטיות. אז שימו לב שאתן לא עושות זאת לאחרות. ואם מישהי גורמת לכן להרגיש ככה בעצמכן, לכן אני אומרת – לכו עם מה שמתאים לכן, אתן יודעת הכי טוב את עצמכן ואת הגוף שלכן.
לבסוף, הייתי רוצה להציע לכן לשתף את סיפור הלידה שלכן עם מי שמרגיש לכן נוח. לא סתם ששואלים אישה איך היא מרגישה אחרי הלידה היא הרבה פעמים פשוט שופכת את כל סיפור הלידה. זה חוויה אינטנסיבית ומורכבת, ולדבר על זה עוזר לעבד את החוויה. אולי בגלל זה הרבה מאיתנו אוהבות לדבר על זה.
מאחלת לכן לידה קלה וחיובית!
