כשחשבתי על מה אני רוצה לכתוב בפוסט הזה, ישר חשבתי על החרדות שעולות בי בשלב המעבר למוצקים. אבל גם חשבתי על כך שזה לא ממש רלוונטי לכולם – חלק יותר אכפת להן מהלכלוך שנוצר, או מההתעסקות שבהכנת אוכל מותאם לתינוק הגדל. לא כולם מפחדים מהמעבר למוצקים. ושזה בעצם נקודה רגישה שלי. העניין הזה, של נקודות שבהן אנחנו נפגשים עם הקשיים שלנו, זה בעצם מה שהכי קשה בהורות. הפחדים, הבושות, החסכים והבורות שבתוכנו, צפים ועולים מחדש. הקטע המבאס הוא שעכשיו אנחנו לא ילדים ואנחנו לא באמת יכולים להגיב בצורה לא מווסתת או להימנע לחלוטין. אז באופן יומי אנחנו צריכים להתמודד עם כך שהילדים שלנו מפגישים אותנו בדיוק עם מה שאנחנו לא רוצים להיפגש (לכלוך\צעקות\חרדות ועוד ועוד). אני מניחה שכל מה שכתבתי מאוד מופשט, אז אני אתן דוגמא.
אמא שלי תמיד מספרת שכשאחותי הגדולה היתה בת 5 היא כמעט נחנקה מחתיכת תפוח. הסיפור כולל תיאור מבהיל למדי על איך אחותי כבר התחילה להכחיל עד שאמא שלי עשתה לה היימליך והתפוח יצא. יכול להיות שמבעד לזגוגית הזמן הסיפור הפך דרמטי יותר ממה שהיה באמת, ויכול להיות שלא. כך או כך, אמא שלי מאוד חוששת מחנק של תינוקות. לא חשבתי על כל הרקע הזה כשהגיע הזמן להציג מוצקים לבתי הבכורה. אני התחלתי בהצגת ירקות טחונים למרקם חלק. אני יודעת שיש גישה שלמה, בשם “בייבי לד”, שדוגלת בדרך אחרת אבל בכלל לא הרחבתי עליה את הקריאה בגלל מה שאספר בהמשך. יכול להיות שתיאורטית אני ממש אתחבר לשיטה הנ”ל, אבל מציאותית היא לא בשבילי.
בתחילת החשיפה למוצקים, כל האוכל היה טחון אז לא היתה לי בעיה מיוחדת עם זה. זה נכון שבשלב זה יכול להיווצר הרבה מאוד לכלוך… בייחוד אם את לא שמה לב לרגע, והתינוק חוטף ממך את הכפית ומתחיל לנער אותה בחוזקה, כך שכל הסלק הטחון מוצא את עצמו על הקיר (או שסתם לכלוך זה לא הנקודה הרגישה שלך ואת נותנת לתינוקת קצת לשחק באוכל…) אז באמת לי באופן אישי, ויעידו עלי כך חברים טובים, לא הכי מפריע לכלוך. אני לא מתה עליו אבל גם לא חשה מצוקה גדולה ממנו, אם במקרה, באורח פלא, הופיע בביתי. הדברים השתנו כשהגיע השלב לחשוף את ענבל למרקמים אחרים, ואפילו ממש אוכל כגון לביבות או קציצות. ממש התחלתי להילחץ. די מהר היה ברור שענבל רוצה להתחיל לאכול מוצק יותר ואני זו שמעכבת אותה. חשתי שהפחד שלי פוגע בה, בהתפתחות שלה. יותר מזה, מסביבי ראיתי אימהות ואבות שנותנים אוכל מוצק לילדים שלהם באותו הגיל, בלי להתרגש. בנוסף לתחושות האשמה שחוויתי, חשתי גם קצת לא נורמלית, וחששתי שאנשים ידעו שאני חוששת לתת לענבל אוכל.
הרגשתי שכל ארוחה היא מסע נפשי, שהגוף שלי ממש מתכונן לפני ארוחות והלב דופק קצת ותר חזק, הטונציה קצת יותר חזקה. בזמן שענבל אוכל הייתי דרוכה, כל הזמן. לא יכולתי להאכיל אותה ולשתות קפה, או לדבר עם מישהו בחופשיות, או רחמנא ליצלן – להנות מהדרך. אחרי הארוחות הייתי מרגישה תשושה ורציתי רק לשבת ולעשות כלום לרגע. אבל חשוב לי להדגיש שכל זה היה באופן תת מודע, באותם רגעים לא יכולתי להסביר לעצמי את כל מה שקורה לי, כולל זה שאני לא כ”כ רוצה שאחרים יראו אותי לחוצה. ידעתי שאני קצת חוששת אבל אמרתי לעצמי שזה פשוט נקודה קצת חלשה.
בדיעבד, לא הבנתי כמה אני דרוכה וכמה זה מעייף אותי וכמה אני חשה אשמה ובדידות, ואפילו ייאוש. לא ידעתי מתי זה ייגמר ומתי ארגיש בטוח כשענבל אוכלת. יותר גרוע, חשתי חרדה לקראת חשיפה למאכלים מסוימים, בעיקר עגולים וקטנים כמו תירס\אפונה וכד’. התחושה הזו ליוותה אותי הרבה זמן, הדריכות עייפה אותי במשך חודשים רבים. ענבל היתה איתי עד גיל שנה, לפני שנכנסה למסגרת חינוכית. כל יום, שלוש פעמים ביום, הייתי עוברת את התהליך המעייף הזה של להתכונן רגשית (ופיזית) לארוחה, להיות דרוכה ולרצות לנוח אחרי (מה שלא באמת היה אפשרי). השינוי המשמעותי התחיל כאשר ענבל נכנסה לגן. באופן לא מודע, לא התעניינתי או שאלתי יותר מדי בנושא האוכל, מעבר לבסיסי. לאט לאט, ראיתי שענבל אוכלת בגן מגוון מאכלים (מותאמים לתינוקות ופעוטות כמובן), לומדת ללעוס טוב, מה היא אוהבת לאכול, ומה פחות, ובאופן כללי נהנית. משם, הדרך הפכה יתר פשוטה.
אני מודה, שהתהליך הזה עם בני השלישי היה יותר קל עבורי, היה לי אפשרויות להתאמן… אבל עדיין, עד היום יש בי דריכות מסוימת (ובני הקטן בן שנה וחודשיים בעת כתיבת הפוסט). זה לעולם לא עובר לגמרי, אלא שאני יודעת להתמודד יותר טוב עם זה. אני לא נותנת לחרדה הזו לנהל אותי כמו בעבר. וזה בדיוק למה הורות משנה חיים. כי זה לא רק שלמדתי קצת יותר טוב איך לא לתת לחרדה שלי לגבי חנק תינוקות לנהל אותי, אלא שההתמודדות עם הפחדים בחשיפה למוצקים עזר לי ללמוד איך לנהל את החרדה שלי באופן כללי באזורים אחרים בחיי. אני יותר מודעת למה שאני חושבת ומרגישה, ואיך הגוף שלי מגיב ברגעים מסוימים ומצליחה יותר לעכב תגובות אוטומטיות. חשוב לי לא לייצר תמונה אוטופית, יש רגעים שאני לא מצליחה ואני חרדה או לא מווסתת או עצבנית ועוד ועוד.
אז בעצם ההורות מפגישה אותנו עם אזורים יותר כאובים וקשים בתוכנו. יהיו דברים שלא נצליח לשנות, ואנחנו וילדינו נצטרך ללמוד לחיות איתם. אבל יהיו מקומות שנחליט להיות אמיצים ולנסות להתמודד אחרת מאיך שתמיד היינו מגיבים ומתמודדים בעבר. ואלו המקומות והרגעים שההורות גורמת לנו לצמוח ולהשתנות. אני לא בטוחה שההחלטה להתמודד, או להתמודד אחרת, עם נקודות קשות לנו היא מודעת בכלל. ההתמודדות היומיומית שלי עם הבכי של הבכורה שלי, שהרבתה לבכות, היא זו שעזרה לי להבין שקשה לי עם זה שקשה לי, שאני חושבת, באופן תת מודע, שרגש שלילי יגרום לי לקרוס ולכן אני צריכה להימנע ממנו בכל מחיר. אבל לא יכולתי להימנע מהבכי של הבת שלי, שבכלל לא הפסיק בקלות. כל יום שקמתי בבוקר היה כמו עדות בלתי מורגשת לכך שאם קשה לי זה לא הסוף שלי, אני חשתי עצובה\כישלון\מאוכזבת\בדידות אבל זה לא כילה אותי. זה לא שעכשיו אני בת האדם הכי בריאה בעולם, גם בימים אלו אני לעיתים מנסה להדוף קושי וצריכה לחזור ולהזכיר לעצמי, לעיתים בדיעבד, שזה שרע לי זה אומר שרע לי עכשיו, לא לנצח. אבל אני במקום אחר לגמרי ממה שהייתי לפני שהפכתי לאמא…
אם נחזור לנושא הפוסט, להתמודד עם הפחד מחנק היה עוד נקודה שהיתה לי קשה, שההורות לא אפשרה לי לברוח ממנה. אני מאמינה שאצל כל אחת.ד זה אחרת. אבל בסוף זה אותו דבר – יש משהו שאת לא אוהבת, או שקשה לך. שנים הסתדרת עם זה בדרכים פחות בריאות, ואז הפכת לאמא (או הפכת לאבא) והדרך שבה התנהלת עם הנקודה שקשה לך כבר לא כל כך עובדת. את צריכה, באופן לא מודע, להחליט עם ‘להקשיח תנאים’ ולהעמיק את דרך ההתמודדות המקורית או לצאת לדרך אחרת, שזה יכול להיות מפחיד מאוד.
אז לסיכום, אני לא ניסיית בייבילד, זה מגביר את החרדות אצלי וזה לא טוב לילדים שלי. אני לוקחת הצגת מוצקים לאט ואני מודעת לכך שלפעמים אני לחוצה ומשדרת לחץ. אני גם יודעת, שכל יום אני עושה יותר טוב, אני יותר אמיצה ושזה הכי אנושי שיהיו דברים שקשה לי. תגידי את זה לעצמך, זה נשמע מאולץ אבל אם תגידי את זה מספיק פעמים, את מתחילה ממש להאמין בזה 😊
