בתקופה האחרונה יש תנועה מסוימת לעבר קבלה של הגוף והשינויים שלאחר הלידה. ישנה התנגדות ללחצים מהחברה ועידוד שלא להתבייש בגוף ולייחל לרזות, לא להתבייש בסימני מתיחה ובעצם, לקבל את סימני לידה בכללותם.
אני חושבת שזה נהדר. שנים, בעיקר, התרבות המערבית מרעילה את כולנו לגבי אידיאל יופי נשי ספציפי ביותר, שלא משאיר הרבה מקום לגדלים וצורות אחרות של נשים. רק לפני כמה ימים, בתי בת החמש ואני שמענו שיר (“תנו לגדול בשקט” של יהודית רביץ) והיא פתאום עצרה ושאלה אותי אם הזמרת שמנה. חצי המומה שאלתי אותה מדוע זה חשוב לה והיא ספרה לי ששמנה זה לא יפה, הבנים בגן אמרו לה והם מדברים על זה. היא הגדילה וציינה ש”הזמרת של יוניקורן” לא שמנה. עכשיו, אני בחיים לא דברתי איתה על מי שמנה ומי לא, לא היראתי לה מי זו נועה קירל ולא דברתי על מידות גופה. אני יכולה להגיד לעצמי אלף פעם שאני אחנך את בתי אחרת, רק ששני דברים מאוד משמעותיים יפריעו לי. החברה ואיך אני מתנהגת וחושבת בפועל. אני לא יכולה לשלוט בילדים, ילדות ומשפחות אחרות. המסרים הקשים של כמה חשוב לאישה להיות יפה ורזה, וכמה פחות מעניין היכולות והאופי שלה יגיעו לילדיי. מסתבר שמוקדם ממה שחשבתי. זה מאוד מבאס ומעציב אותי אבל אני גם לא יכולה באמת לעצור את זה. כל מה שאני יכולה זה לנסות לבנות אצלה חוסן כנגד המסרים ההרסניים האלו. הילדים שלי ישמעו אלפי שירים שבהם מדגישים שאישה היא יפה, בניגוד לחכמה, הם יראו תמונות, מודעות, הם ישמעו מבוגרים וילדים מדברים על כך. זה כמו צונאמי – אי אפשר לעצור את זה.
זה הפחיד אותי ממש. הדבר האחרון שאני רוצה שהילדות שלי יצטרכו, כמוני, לדאוג אם הן יפות או רזות מספיק ולחשוב, באופן תת-מודע, שערכם נמדד על פי צורתם החיצונית. לקח לי 37 שנה להבין כמה הרסני זה, ואני מרגישה שרק עכשיו התחלתי בתהליך כנה לאהוב את עצמי כפי שאני, ופחות לדאוג אם אני עומדת בסטנדרטים של היופי המערבי (שאני לא). חשבתי לעצמי שאם הן ייראו יום יום, בביתם, שאמא שלהם אוהבת את הגוף שלה והיא חשה בו בנוח, זה יבנה אצלם כמו חומת מגן קטנה אל מול המתקפות שמבחוץ. אני מאמינה שבתחילה, בנערותן היא תהיה חלשה ושקופה יותר, אבל אני רוצה לקוות שאלו יכולות להיות אבני הבסיס לכוח שהן ייבנו אצלן במרוצת השנים. ואולי, הן יצליחו להיות קצת יותר שלמות עם עצמן, חיצונית ופנימית.
אבל יש רק בעיה אחת, אני לא חושבת שאני מקבלת את הגוף שלי איך שהוא. באמצע הנאום חוצה הלהבות שלי לענבל שזה לא חשוב אם זמרת שמנה או רזה, עברה לי המחשבה שהנאום הזה לא שווה כלום. אני יכולה לנאום עד מחר את המסרים הכי חשובים בצורה הכי רהוטה ומונגשת, אם בסוף היום אני מתביישת ללבוש בגד ים לבריכה מאז שילדתי אותה, המסר הוא מאוד ברור- רזה, חטובה וללא סימני מתיחה זה יפה. אין לך כזה גוף? תסתירי אותו. זה לא מה שאני אומרת, זה מה שאני באמת חושבת ומרגישה. אם אני לא אוהב באמת את הגוף שלי, עם השומנים, סימני המתיחה והעור הרפוי מעט מהלידה, זה המסר שיעבור. מסר שמתכתב עם מה שהבנים בגן שלה אומרים.
מאז שילדתי את בתי הבכורה, הגוף שלי השתנה ללא חזור. כשהייתי צעירה יותר גופי היה חטוב יחסית, שזוף וחזק. מאז שהפכתי לאמא הרגשתי כי אני חלשה ושמנה. זו האמת. וזה קשה לחשוף אותה ככה כי אני מרגישה אשמה שלא הצלחתי באמת לקבל את הגוף שלי איך שהוא. זה כמו בפוסט הקודם, פעם אחת אני מרגישה אשמה שאני לא מתאמנת או אוכל מספיק בריא ופעם שנייה אני מרגישה אשמה שאני מרגישה אשמה. איך אני לא כמו אותן נשים שמעלות תמונות יום אחרי הלידה ואומרות שהן גאות בגופן, איך שהוא?
אני כל הזמן רציתי לחזור לגזרה שהייתי לפני הלידות. כמהתי לגוף שאיבדתי. אבל ברגע של התבהרות הבנתי שיותר מזה, אני כמהה שהבנות שלי לא יכמהו לכך. לא יתביישו אם הן לא מידה 38, לא יפחדו שלא יאהבו אותן אם הן יותר מלאות. זה מאותם רגעים באימהות שהבנתי שלולא הפכתי להיות אמא הייתי כנראה לא מודעת אפילו לאתגר שבפניי. האימהות הביאה אותי לצומת דרכים, להמשיך איך שאני, להתאמן לאכול בריא אבל מתוך מטרה להתאים עצמי לסטנדרט היופי המערבי, או לשנות כיוון ולהחליט לאהוב את עצמי ככה, לזנוח את ההשפעה החברתית. כי האמת היא שאני אוכל יחסית בריא, ומתאמנת 3 פעמים בשבוע ואני מרגישה חזקה מאי פעם, בריאה וממש גאה בעצמי. פתאום זה הרגיש לי כמו משב רוח רענן – אני אשים בקיני גם אם יש לי קפלי שומן וסימני מתיחה אדומים בתחתית בטני. אני אסתכל במראה, ליד בנותיי, לא כדי לראות אם רזיתי אלא כדי להתפעל ולהגיד “איזה כיף עם הגוף שלי!”.
אז התחלתי fake it until I make it, ושמעו – זה עובד. זה לא שעכשיו אני שלמה עם הגוף שלי ונגמרו כל הבעיות, ממש לא, אבל אני בהחלט הרבה יותר שלמה איתו. היה משהו כל כך משחרר בלשים ביקיני ומבלי לדאוג אם אני יושבת אז יש קפלים, או צלוליטיס ברגליים. לפני שהייתי אמא, כשהייתי הולכת לבריכה, הייתי רגילה ‘לקבל מבטים’ וגם לדאוג שאני אכן עומד בסטנדרטים הלא הגיוניים של היופי המערבי. אחרי שנהייתי אמא, היה לי ממש קשה ללכת עם ביקיני בידיעה שאם כבר יסתכלו עלי זה אולי יהיה בשביל לצקצק ולומר “איך היא הולכת עם ביקיני ככה” (איך אני שונאת שעושים את זה!). היה לי קשה עם השינוי הגופני, עם אובדן הגוף החטוב. עכשיו, כשהחלטתי ללכת עם ביקיני, הבנתי שבטוח יהיו קפלים, וצלוליטיס וסימני מתיחה, ואני ממש לא בסטנדרט. פתאום זה שחרר אצלי הכל, ושהתיישבתי לאכול פירות עם הבנות שלי, לא ניסיתי להסתיר את הבטן עם מגבת. תחושות ההקלה והחופש היו גדולות. הדרך שלי עוד ארוכה לאהוב את הגוף שלי כפי שהוא, לעשות ספורט כי אני אוהבת ולא בשביל לרזות, לאכול בריא אך לא לאכול אשמה אם אכלתי עוגה. אבל אני מרגישה שאני עושה שינוי בכיוון הנכון.
אז אני רוצה לסכם ולכתוב שהדרישה הסבלימינלית והתרבותית לחזור לגזרה שלפני ההיריון היא לא מציאותית, לא הגיונית ולא נחוצה. בכל מקרה אני מניחה שחלקנו חוות רגשות שליליים כלפי השינויים שקורים בגופנו, אין צורך בעול החברה על גבנו בנוסף. הדרישה הזו יכולה להיות הרסנית בכך שהיא מקשה לקבל את השינויים שנוצרו ומוסיפה קושי בתקופה לא פשוטה גם ככה. אז אני רוצה להדגיש – כל מה שאת מרגישה ביחס לגופך זה בסדר. מותר להתגעגע לגוף שלפני ההיריון, להרגיש ניכור מסוים לגוף שאחרי הלידה, מותר אפילו לא לאהוב אותו ומותר לאהוב אותו. הכל מתקבל. זה לא תמיד קל להביט במראה ולהבין שמשהו בך השתנה לתמיד, מבחוץ ומבפנים. קחי רגע להרגיש את מה שאת מרגישה, בלי מה ש’כדאי’ שתרגישי ובלי לנסות ולעמוד בסטנדרטים שהוכתבו על ידי אחרים. זה מה שאת עכשיו, וזה לא פשוט להגיד לעצמך שאת נפלאה כמו שאת, אבל זה באמת נכון. את נפלאה כמו שאת.
