בארוחת החג השני של סוכות, כשבתי הבכורה היתה בת 3 חודשים, חשתי לחץ להראות לכולם ולעצמי שהנה אני מצליחה לגרום לה לישון במיטה. אז אחרי שהרדמתי את ענבל (באותה תקופה זה היה בידיים שלי תוך כדי שאני קופצת על כדור פיזיו – וכן הבאנו את הכדור כל הדרך מהבית) ניסיתי, השם ישמור, להניח אותה במיטה. זה לא עבד, בלשון המעטה, והיא בקושי ישנה חצי שעה בצהריים. הרגשתי נורא ומאוד התביישתי, התביישתי על כך שאני לא מצליחה להרדים את הילדה שלי אבל גם על כך שרק בגלל לחץ שאני דמיינתי, ורצון להרשים את המשפחה שלי, פעלתי בצורה שהיתה קשה ולא מותאמת לענבל ולעצמי.
חשבתי על זה שאפשר לחלק בגסות את הלחצים והאשמות שאנחנו מרגישות בהורות לשני סוגים: הסוג הראשון הוא הלחץ שנוצר מהשיפוטיות והביקורת הגלויה שנותנים לנו – “לא לימודו אותך איך לרדת מדרכה עם עגלה?”, “למה את לא מלבישה אותה, נורא קר!” ועוד פניני חוכמה אחרות. הסוג השני, והגרוע יותר לטעמי, הוא הלחץ והאשמה שאנחנו מרגישות בעקבות איך שאנחנו חושבות שאחרים חושבים עלינו. זה הלחץ שלא נוצר מביקורת ברורה, אלא, יותר מפרשנות שלנו את הניואנסים החברתיים או איך אנחנו חושבות שאחרים חושבים שצריך להתנהג. מצאתי שאני סובלת בעיקר מהסוג השני ואלו ביקורת גלויה הרבה יותר קל לי להדוף. אמנם היא תשלח אותי למחשבות שאולי אכן לא נהגתי כמו שצריך, אבל יותר קל לכעוס על הצד השני, ועל העובדה שהם מבקרים ושופטים אמא לתינוקת, במקום לגלות אהדה לקשייה. אבל אם מישהי.ו תגיד, לידי, לסובבים אותה “הלבשתי אותה עוד שכבה כי נורא קר” זה יותר קשה לי. אני חושבת שזה יותר קשה כי אני חושבת שאם היא לא אומרת את זה באופן ישיר, זה אומר שאחר כך היא תדבר עלי, ועל כמה אני לא אחראית, במקום פשוט להגיד לי את זה. אני מניחה שהראש שלי חושב, אולי באופן מעוות, שאם לא אומרים לי משהו ישירות אזי מתכוונים לסמן לי שחציתי איזשהו קו נורמה, שידברו עלי ושלא חושבים שיעזור לפנות אלי ישירות. ‘הם’ חושבים שזה באופי שלי, שאני לא אחראית ולא, למשל, שעשיתי טעות בשיקול דעת לגבי הטמפרטורות היום. אולי זה בעצם מה שמפריע לי, ביקורת עקיפה מסמנת לי שהאחר חושבת שעשיתי משהו לא טוב וזה מעיד על האופי שלי, ולא על משהו מקרי. כשאני מקבלת ביקורות סמויות כאלו, המחשבות שלי נודדות למקומות שליליים: “מה נסגר איתי? אם אני לא מסוגלת להלביש אותה כמו שצריך בכדי לצאת החוצה איך בכלל אצליח לגדל אותה שתהיה ילדה מאושרת?”. אני מתיישרת עם המחשבות שלי ומניחה שאם עשיתי טעות היא מעידה על תכונה שלילית. אבל מה שהכי משגע אותי זה שכל המחשבות השליליות האלו, אני יצרתי, אף אחת לא באמת אמרה לי את זה.
העניין שלרב המחשבות האלו הן באופן תת מודע, וזה אולי החלק הכי קשה בכל העניין הזה. הרי אני לגמרי יכולה להשתמש בהיגיון הבסיסי שלי ולהגיד ש’ברור שאני אמא טובה, גם אם לא הלבשתי אותה מספיק כשיצאנו מהבית והיה לה קצת קר’ או ‘זה שלפעמים אני צועקת או מאבדת את הסבלנות זה לגמרי בסדר, רב הזמן אני רגועה ומבינה’. אבל זה לא משנה שאגיד לעצמי את הדברים המאוד חכמים האלו. מבלי שאני אבין או אדע, מסתתרות מחשבות אחרות שמנקרות ומציקות לי והן מצליחות גם לעקוף את ההיגיון הזה שפיתחתי וטיפחתי במשך השנים. אלו מחשבות שנוטות להעצים דברים ולתת חשיבות קטסטרופלית לדברים הכי קטנים ולא חשובים. יותר מזה, אלו מחשבות שמניחות שאני האחראית הבלעדית לכל מה שקורה, שהשליטה המלאה נמצאת בידיים שלי וכל דבר שאני עושה משפיע בצורה עמוקה על כל מה שמסביבי. עכשיו, בזמן שאני כותבת את הדברים האלו, אני יכולה להגיד לעצמי שלא כל מצוקה של ילדייי נגרמת על ידי, לא כל פעולה שלי משנה את סדרי העולם מסביבי ואני ממש לא יכולה לשלוט בכל מה שקורה. אבל זה לא משנה שאני כותבת את זה, ברגע האמת המחשבות האלו מזדחלות אלי, מאחור, בשקט ומביאות תחושות עמומות ולא ברורות של לחץ, אשמה וחוסר ביטחון. וזה מה שהכי מתסכל אותי – שאני לא מצליחה לתפוס ולעצור את המחשבות האלו, ואני לא מצליחה להקשיב לקול ההיגיון שבי ולסלקן.
אני מודה שכל מאמציי לסלק מחשבות אלו מראשי, ואת הרגשות השליליים שהן מביאות, עלו בתוהו. לא משנה כמה אני מצליחה להכיל בכי ומצוקות של הילדות, לטפל, להאכיל, לשחק ולהעשיר את עולמן, ברגע שאני חשה שאחרים שופטים אותי, וחושבים עלי ועל ההורות שלי מחשבות שליליות, אני מתחילה לפקפק בעצמי. אבל זה לא החלק הכי גרוע. החלק הכי גרוע שהרגעים האלו של ספק עצמי ותחושות נחיתות וכישלון, הרבה פעמים, משתלטות על כל הרגעים הטובים שהיו במהלך היום, כאלו שהייתי גאה בהם. גם אם היו הרבה רגעים טובים, רגע אחד של ערעור הביטחון העצמי שלי יכול לצבוע את כל היום בצבעים קודרים יותר.
לאחרונה התחלתי לנסות כמה דברים – רגע לפני מפגשים חברתיים ומשפחתיים בעלי פוטנציאל לערער אותי אני מזכירה לעצמי כמה מנטרות שמחזקות אותי כגון, “את טובה מספיק” או “זה בסדר לא להיות מושלמת”. זה לעיתים עוזר לי קצת להירגע ולהביע את עצמי מבלי חשש לביקורת. בנוסף, התחלתי להזכיר לעצמי את כל הרגעים הטובים שהיו במהלך היום בכדי להדגיש אותם למול התחושות השליליות. לבסוף, אני מנסה לומר את שעל ליבי בצורה מכובדת. מצאתי שלהכריח את עצמי לקחת רגע, להאט ולענות בצורה פחות טעונה רגשית עוזר לי קצת לנטרל את האמוציות החזקות שעולות בי כשאני חשה ששופטים אותי. אתוודה ואכתוב שזה לא תמיד עוזר, ורק היום חזרתי הביתה אחרי שלא הצלחתי לחוש ביטחון כאמא (וכאדם) באינטראקציה החברתית ביישוב שלי אחה”צ ובזמן המשותף שלי ושל הבנות. אני רק יכולה לקוות שאם אמשיך ליישם את ‘תרופות הנגד’ שלי ולהמשיך לחקור מה למה אני מרגישה כשאני חסרת ביטחון בהורות שלי, זה ישתפר. אבל יותר מזה, אולי אני צריכה לקבל את זה שלא תמיד אני אהיה בטוחה בעצמי, לעיתים אחוש אמא גרועה, שעושה טעויות ומדברת שטויות. אולי זה טוב לילדות שלי לראות איך אני מתמודדת עם הספקות העצמיים האלו ולהבין כמה זה נורמלי לחוש אותם. אולי זה טוב לכולנו…
תגובה אחת על “אמא כנה 8 – או בוא נדבר על לחץ מהסביבה”
ro8pbb