מתישהו, בעולם המערבי, אנחנו חוזרות (או חוזרים, אבל זה פחות נפוץ) לעבודה אחרי חופשת הלידה. המועד יכול להשתנות ממדינות, קהילות ומשפחות שונות, אבל כמעט תמיד זה קורה (למעט חינוך ביתי). המעבר יכול להיות למטפלת שמגיעה להיות עם הפיצית בבית, מעבר שאולי יכול להיות יותר ‘רך’ מאשר כניסה למעון או משפחתון, אבל בסופו של דבר כולנו נאלץ להתמודד עם הרגע הזה שבו אנחנו נותנים נשיקה מסתובבים ויוצאים מהדלת. רק לכתוב את השורה הזו גורם ללב שלי להצטמק. הרגע הזה שאני יוצאת מהדלת ומשאירה חתיכה מהלב שלי בפנים מציפה אותי בהמון רגשות ומחשבות סותרים. מצד אחד אני מרגישה הקלה, תחושה קלה של חופש ואפילו כיף להיות רגע לטם שהיא אמא ולא רק אמא לטם. מצד שני לי, ואולי חלק לא יתחברו לזה, הרגע הזה מרגיש מנוגד לכל אינסטינקט אימהי שיש לי. כל תא בגוף שלי זועק לרצוץ בחזרה לקטן שלי, לחבק אותו ולא לעזוב אותו לעולם. אני מרגישה שאני נוטשת אותו, שאני מבזבזת את השנים היקרות איתו. עולות לי הרבה מחשבות פילוסופיות שהשורה התחתונה של כולן היא המחשבה שאם מה שהכי חשוב לי זה משפחה, ואני הכי אוהבת את הזמנים שלנו יחד זה מאוד מנוגד למציאות בה הבאנו ילדים לעולם אבל רב שעות הערות שלהם אנחנו לא איתם. זה ממש משבש לי את משמעות החיים. אני יודעת שזה נשמע קצת דרמטי אבל זה באמת משהו שאני מרגישה כל יום בדרך לעבודה אחרי 3 פרידות כאלו בבוקר. וזה בלי לחשוב על העובדה שהרבה מהפרידות הן בסירוב קל מצד הילדים במקרה הטוב, ובכי קורע לב במקרה הרע. אני ממש תוהה אם העבודה שלי באמת מביאה לי כזאת הנאה שאני מוותרת על להיות עם מי שהכי חשוב לי. למה אנחנו חיים את החיים שלנו? כדי ללכת 40 שנה לעבודה, לנסוע, לפגוש, לכתוב במחשב, ליצור מוצר או לשרת אנשים, להילחץ, לעבוד קשה, לנסוע חזרה, להיות עייפים מדי כדי להיות סבלניים למי שאנחנו קוראים הכי חשובים בחיינו, לראות קצת טלוויזיה בערב\לעסוק תחביבים ואז לישון ולעשות הכל מחדש. כל זה נשמע לי מאוד מדכא. מצד שני, אני אהיה הראשונה להתוודות שלהיות לבד עם הילדים זה קשה, בודד, מלחיץ ומעייף. אני לא באמת רוצה להיות איתם לבד כל כך הרבה שנים (עד שארגיש שהמחיר שהם משלמים להיות בבית איתי, ולהימנע מפרידה, גדול מדי). אני אשתגע להיות עם תינוק\פעוט\ ילד קטן בבית ואני לא חושבת שאני יודעת להעשיר את חייו מעבר לראות אותי עושה כביסה, כלים או לשחק איתו. מאוד סטריאוטיפי. מצאתי את עצמי תקועה בין הפטיש לסדן, לא הצלחתי להסביר לעצמי למה אני שמה אותם במקום עם 2-3 מבוגרים והרבה ילדים והולכת, ולא הצלחתי להסביר לעצמי למה כדאי לי להוציא אותם מהמסגרות, להתפטר ולעבור לחינוך ביתי
הפוסט הולך למקום קצת פילוסופי אפור ומדכא אבל הפואנטה היתה שלהיפרד מהילדים שלי בשביל לעבוד לא היה נושא שהייתי שלמה איתו. מצד אחד, הרגשתי עצובה, מתוסכלת וחרדה שאני דופקת את הילדים שלי. התחילו לי כל המחשבות הפילוסופיות האפורות של משמות החיים שציינתי. יש בי רצון הבסיסי והיצרי שבי לשבת כל היום במעגל אימהות, כמו בשבט קדום, ולתת לילדים לשחק יחד בזמן שאנחנו דואגות לבית ומדברות. מצד שני, אני רוצה ליצור, לברוא ולהיות שקועה במשהו עד כדי כך שאני מאבדת תחושת זמן ואני שוכחת לאכול (שזה לא באמת אפשרי עם ילדים צעירים). רציתי להיות במגע עם העולם מבלי שאני צריכה לעצור ולנחם ילד בוכה או להציל אותו מעצמו. יש בי רצון להרגיש שאני עצמי לרגע, לפגוש אנשים וליצור קשרים שכה חסרים בחוויית ההורות שלי. ההתנגשות הזו, בין לבין לתפוס מרחק מהילדים ולרגע לחוות חוויות שהזכירו לי את החיים לפני הילדים (ללכת לשירותים מבלי שמפריעים לך, לאכול מבלי ששואלים אותך “מה זה? אני רוצה גם!”) לבין להקשיב לקול שבי שקורא לי להיות עם הילדים, להיות אמא במשרה מלאה, להרדים, להאכיל, לטפל ולהיות הכי קרובה אליהם. אבל יותר מעצם זה שיש בי ניגוד אינטרסים, יש בי אשמה על עצם היות אינטרס שונה מלטפל בילדים. הרגשתי שאפילו להרגיש את הרגשות של ‘לא בא לי להיות עם הילדים שלי’ הן לא לגיטימיות. חשתי אשמה שיש בי חלק שרוצה לשים אותם בגן וללכת לעבודה. אם נחזור לכיוון הפילוסופי של הפוסט הזה, אם אני קצת חופרת בתוך עצמי, אני מרגישה שזו התנגשות בין היצר שלי לראות עולם ולצאת להרפתקאות חדשות לבין היצר האבולוציוני שבי לדאוג ל’שושלת’. באיזשהו מקום, זו המלחמה בין העולם שפעם, השבט, לבין העולם המודרני (המערבי) שקורא לאינדיבידואליות.
יש לי תחושה, לא מבוססת על עובדות, שמלחמת היצרים והעולמות הזו מתחוללת בתוך ראשם של כל ההורים בעולם וההבדלים ביננו נוצרים במשך המלחמה וכמה חזקים הקולות השונים. אני מכירה נשים שקל להם להחליט להישאר יותר עם הילדים ולהיות פחות בעבודה. הרגשות והמחשבות שקוראים להם לצאת לעבוד לא כל כך מפריעים לה. אני מכירה גם נשים שהרבה יותר קל להם להשלים עם תחושות האשמה\כאב\גם וגם ולשים את הילדים במסגרות כי הצד הזה יותר חזק\בולט\ או כל מילה מתאימה אחרת שלא תישמע שיפוטית. ואני באמת לא שיפוטית, למעשה, אני הרבה פעמים מקנאה בנשים מכל קצוות הקשת האימהית. יש כמובן את הנשים המופלאות האלו שלמדו לחיות עם חוסר השלמות של נושא אימהות-קריירה, הן חיות בשלום עם המלחמה שבתוכן, מקבלות אותה ומנסות שהנדנדה, שמנווטת בין שתי הקצוות האלו, לא תנדנד יותר מדי. וואלה, אני לא מרגישה שזו אני. אני מרגישה שהמאבק הזה בתוכי, מוציא אותי מאיזון. תקופות ארוכות של שגרה בעבודה מביאות תחושות של אשמה ודכדוך ותקופות ארוכות של חופש מביאות אותי לחלום על הרפתקאות ומחשבות שאפילו קשה לי להעלות על הכתב (אבל היי! זה בלוג כנה, אז אעלה כמה – “אולי לא הייתי צריכה להביא ילדים לעולם, אולי זה לא מתאים לי, אולי לא הייתי צריכה לעשות שלושה ילדים” ועוד).
שרשור המחשבות הזה הביא אותי להבנה שבעצם אולי הבעיה, והפתרון, אצלי. אולי משהו בי, בגנים, באופי ובאיך שגדלתי הביא אותי מאוד להתקשות לחיות עם החיכוך אימהות-קריירה. אולי נקודת המבט הייחודית שלי היא הבעיה, וחוסר ההשלמה שלי עם הפרידה מהילדים נובעת מהקושי שלי מול פרידה. אמא אחרת, עם אופי וסיפור חיים אחר מגיבה אחרת לפרידה ומתמודדת עם הנושא הזה אחרת. אולי לי יותר קשה עם הפרידה מאשר לילדים. קצת מזכיר לי שלפעמים אחרי פרידה עם בכי בגן, אני חושבת ומתעסקת יותר זמן בבכי של הקטנ.ה (יכול להיות אפילו כל היום עד האיסוף) מאשר הקטנ.ה שלי (שהפסיקה לבכות לפני שהספקתי להתרחק ושנהנתה מהזמן שלה בגן).
פרידה זה לא נעים, אבל אולי החוויה שלי של פרידה צובעת את המציאות ואף את החוויה של הקטנים שלי. אולי זה הפרשנות שלי למצב ואילו הם לא מרגישים נטושים. אולי הם עצובים מהפרידה אבל גם נהנים בגן, לומדים כישורים חברתיים חשובים וביטחון עצמי. אולי פרידה לא שווה נטישה, שבאחרון יש משהו מאוד שלילי. אולי הילדה שבי מרגישה נטושה, הפרידה מהילדים שלי מזכירה לי חוויה שלי מהילדות ואני פועלת לפי אותה חוויה, מנסה לעזור לאותה ילדה שבי. נראה לי זה מאוד משמעותי בהורות באופן כללי (הנה קישור למאמר מצוין בנושא, אל תאכלו אותי, זה באמת מאמר מעולה ושווה קריאה) וספציפית בנושא פרידה מהילדים למסגרות. איך הילדים שבנו, החוויות שחווינו מפעילים אותנו והאם אנחנו מצליחים להבין ולתת לגיטימציה לילדים שלנו תוך כדי שאנחנו זוכרים שאנחנו כבר לא ילדים, והילדים שלנו הם לא אנחנו.
הרבה תהיות, הרבה שאלות פתוחות. הנושא הזה באמת לא פתור אצלי, זה משהו שאני מתמודדת איתו יומיומית. בעת כתיבת שורות אלו משפחתי ואני נמצאים בטורונטו, עברנו לשם לשנה בגלל העבודה של יונתן. אני אמא במשרה מלאה, הבכורה שלי הולכת לבית הספר ואני נמצאת עם הסנדוויץ’ בת שלוש וחצי והקטן בן כמעט שנתיים. משהו בי נח מהמלחמה שבי שהתמודדתי איתה בשש שנים האחרונות ויחד עם זאת הניצנים ליצירה והרפתקה מתעוררים בי. השבט מול הכפר הגלובלי, יש בי את שניהם. נראה לי בכולנו…. אם יש בכן.ם איזשהו מהרגשות או המחשבות שכתבתי עליהם תדעו שאתן לא לבד. ממש חשוב לי שתדעו שאם אין בכן את המלחמה הזו או שאתן לא מתחברות למה שכתבתי אני לא רומזת או חושבת שיש משהו לא בסדר. אני בשום פנים ואופן לא רוצה שהפוסט יישמע שיפוטי. זה בסדר אם קשה לך בחופשת לידה ואת רוצה להכניס את הפיצית למסגרת בשלושה חודשים וזה בסדר אם את בחינוך ביתי. חשוב לי ליצור מקום של חיבור, של ביחד ושל קהילה שבה יש מגוון תחושות ומחשבות ואף אחת לא מאיימת על השנייה. מאחלת לכולנו לחיות בשלום עם המלחמות שבנו…
תגובה אחת על “אמא כנה 15 – או בוא נדבר על פרידה בגן”
6xrc65