בואו נתחיל מהשורה התחתונה – נמאס לי לייפות דברים. נמאס לי שאנחנו מדברות על אימהות (או אבהות) ומספרות רק חלק מהקשיים אך לרב מחביאות את הדברים המביכים, המשוגעים והמוזרים, אלו שכנראה קורים לרבות מאיתנו. למה?! למה לעזאזל כולנו עוברות דברים דומים אבל לא מדברות על זה, או אפילו מרגישות לבד בזה?
כשהפכתי לאמא, אי שם ביוני 2018, חיפשתי בלוג כנה על אימהות, כזה שיגרום לי להרגיש קצת יותר נורמלית וקצת פחות לבד. אולי לא חיפשתי מספיק טוב, אבל להפתעתי, לא מצאתי אף בלוג כזה. הבלוגים שמצאתי התמקדו בקניות, מתכונים או לייפסטייל. חשתי בודדה ברצון לכנות. אז החלטתי להרים את הכפפה וליצור בלוג על אימהות והורות שעוסק בתחושות, בקשיים ובהנאות שבאימהות ולא רק בדברים (החשובים) של החתלה, ביגוד ובישול.
אז ברוח הבלוג, אני אתחיל בשיתוף כנה – השנה הראשונה שלי בתור אמא היתה מזוויעה. מי אתם האנשים האלו שאומרים שהשנה הראשונה עוברת מהר? שכל הלילות חסרי השינה, צמיחת השיניים, ההרדמות הארוכות, ההנקה הכואבת, כל זה עבר לכם מהר? אני הרגשתי שכל יום הוא כמו שבוע, והשנה הזו עברה לי כמו נצח. מעבר לכך שנראה לי שענבל, בתי הבכורה, בכתה בערך כל החצי שנה הראשונה לחייה, הרבה פעמים חשתי שאני לא מספיק טובה. חשתי שאני עושה משהו לא נכון. אולי אני לא עושה מספיק ‘זמן בטן’? אולי אני עושה משהו שגורם לה לצרוח באוטו ובמנשא ובעגלה ובכלל? אולי אני אמא הליקופטר? הרבה פעמים חשתי שאני חרדתית, שאני נבהלת מכל בכי שלה ושזה ממש לא בסדר. חששתי שאם מישהו היה רואה אותי מהצד הוא היה אומר “וואי את מה זה מגזימה, את מגיבה לבכי שלה כאילו זה סוף העולם – שחררי!”. התביישתי בעצמי ובהתנהגויות חרדתיות שחשתי שאין לי שליטה עליהן. והיו רגעים שהייתי כל כך מתוסכלת, עייפה וחסרת אונים שפשוט איבדתי את זה. התפרקתי וכעסתי, צעקתי לעבר התקרה, צעקתי לעבר התינוקת שלי, התחננתי ובכיתי. פחדתי שזה תמיד יהיה כל כך קשה וזה לעולם לא ישתנה.
במשך כל הזמן הזה, כשדברתי עם חברות, לא סיפרתי מה באמת עובר עלי. לא סיפרתי שאני מרגישה שיש משהו שאני עושה לא נכון. לא סיפרתי כמה בודדה ומבודדת אני מרגישה. לא סיפרתי שאני מרגישה חלשה, כי כל פעם שענבל בוכה אני נכנסת למיני היסטריה, מגיבה בלחץ לשאלות של יונתן (בן זוגי שיחיה) ומרגישה שאני פשוט חייבת להפסיק את הבכי שלה באופן מיידי או שאתפרק.
אני זוכרת את הנסיעה הראשונה הרצינית שלנו, אחרי שענבל נולדה. ענבל היתה בת 3 חודשים וקיווינו שהיא תלך לישון באוטו בדרך הארוכה מחיפה לבאר שבע. אז קיווינו. מתוך הנסיעה הארוכה הזו היא ישנה 40 דק’ בקושי, וממש לא ברצף. אני מזמינה אתכם לדמיין מה היא עשתה בשאר הזמן. באמצע הדרך ביקשתי להתחלף עם יונתן, ולנהוג, כי הרגשתי שלהרגיע את ענבל פשוט גומר אותי. יונתן ישב ליד ענבל וניחם אותה, בזמן שהיא צורחת, ואני בכיתי תוך כדי נהיגה. הרבה זמן לא היה לי אומץ לספר למישהו שבכיתי בגלל שענבל בכתה. התביישתי בזה ולא הבנתי למה אני מגיבה ככה. ההיגיון שלי ידע להגיד שזה לא נורא שהיא תבכה, הוא פשוט לא טרח לספר את זה לשאר חלקי המח שלי. פחדתי שאני לא מסוגלת להיות עוגן מרגיע ובטוח עבור הילדה שלי ואני עסוקה בעצמי ובחרדות שלי. אבל הגרוע מכל הוא, שהייתי בטוחה שרק אני בוכה מהבכי של התינוקת שלה ושזה אומר עלי דברים לא טובים בכלל. היום אני יודעת שגם אימהות אחרות חוו את זה, שיש רגעים שאת נשברת וזה לא קובע באופן נחרץ שאת אמא היסטרית. כששמעתי לראשונה אמא אחרת מדברת על כך שהיא בכתה בנסיעה בתגובה לבכי של התינוקת שלה תחושת הקלה גדולה מילאה אותי.
אולי זה מה שהיה הכי קשה בתחילת הדרך שלי כאמא, יותר מהקשיים הפיזיים וחוסר השינה, פחדתי שאני לא אמא טובה ושאני חריגה. ניסיתי לשתף את מה עובר עלי אבל משהו בתת מודע שלי לא נתן לי לשחרר ולהגיד הכל. בשיח הלא מודע שלי עם עצמי, היה לי ברור שיש דברים שצריך להתבייש בהם, כי אם אספר אותם, אז החברה תחשוב שאני משוגעת.
אני לא בטוחה להגיד מתי זה התחיל להשתנות אצלי. סביר להניח, כטבעם של תהליכים מורכבים בעולם הזה, שלא היה טריגר אחד. אני מניחה שכל יום של התמודדות הרגיש כמו יום שבו הצלחתי להתמיד באתגר הכי גדול שהיה לי בחיים. מכירים את התחושה הזו של גאווה לאחר שאתם מסיימים אתגר ממש גדול? ההתגברות הזו על קושי, שמביא אותנו לקצה גבול היכולת, יכולה להיות משנת חיים. לפחות כך זה היה בשבילי. גיליתי שאני לא באמת מתפרקת, שהעולם לא נגמר אחרי יום קשה. גיליתי שיש בי כוחות והבנתי שגם ענבל לא מתפרקת כשהיא בוכה. בעצם גיליתי שלהרגיש רגש שלילי זה לא סוף העולם. התחלתי להרגיש שאולי אני אשכרא יכולה לעשות את זה – להיות אמא טובה (דיה).
כאשר התחלתי לשתף יותר ויותר בתחושות, בתסכולים, בבושה, באשמה ובטעויות זה תמיד פגש אמא אחרת שמבינה, שחוותה אותו דבר או משהו דומה. לפעמים החוויות שלהן היו קשות יותר וזה שם את החוויות שלי בפרופורציות. לפעמים הן פשוט הבינו שקשה לי וזה גרם לי להרגיש הרבה פחות בודדה והרבה יותר נורמלית. אבל מה שהפתיע אותי באמת היה שיש הרבה דברים שלא נהוג לדבר עליהם באימהות. דמייני שהיה מרחב בו אימהות (או אבות) מנוסות היו משתפות שהרבה תינוקות לא מתחברים בקלות לציצי? שהרבה תינוקות לא נרדמים לבד ורק במנשא\ בכדור\ בשניהם\ לעולם לא? שיומיים אחרי הלידה את בוכה בלי הכרה על כל דבר? (איך לא אמרו לי את זה?? חשבתי שהשתגעתי!) שאולי את לא תרגישי אהבה נצחית ומטורפת מהמבט הראשון בתינוק.ת? אולי זה היה עוזר לחלקנו להרגיש יותר טוב.
אז למי שמרגיש.ה שקשה לה באמת לספר מה עובר עליה בהורות, שלעיתים חשה בדידות, בושה, אשמה ואולי אף דיכאון, אתן.ם לא לבד. בכל פרק אדבר על נושא אחר בכנות. ללא אזורים אסורים, ללא ייפוי הדברים, ללא דברים שעדיף שיישארו מושתקים. ואני מקווה שתרגישו קצת פחות לבד וקצת יותר נורמליות, כי אתן מה זה נורמליות, אתן אחלה אימהות.
