יומיים אחרי שחזרתי הביתה מהבית חולים, כאובה, עייפה ועם תינוקת מתוקה (שאין לי מושג איך לטפל בה) חשבתי שאני משתגעת. יומיים אחרי שחזרתי, כל דבר קטן שלא הסתדר גרם לי לבכי בלתי נשלט וחסר מעצורים. נשפכה לי טחינה על החולצה – בכי, נשברה לי כוס – בכי, נאבדה גרב במכונת כביסה – בכי. והיו גם דברים יותר רציניים… אני לא מצליחה להניק – בכי (בכי כאילו אין עכשיו תמ”ל בעולם וענבל תרעב), אני לא מצליחה להרגיע את ענבל – בכי, סתם כי אני עייפה – בכי. ידעתי שההורמונים שלי לא ממש התאפסו על עצמם עדיין, אבל חשבתי שעוצמות הבכי שלי לא הגיוניות ואולי, אפילו, אני כל כך לא יציבה שאני לא מתאימה להיות אמא.
אני ממש זוכרת רגע, אחרי עוד הנקה לא מוצלחת, שיונתן נאלץ לתת לענבל בקבוק ואני בעקבות כך פורצת בבכי נוראי, כזה שהוא בקול רם. אני גם זוכרת שמיד אחרי שסיימתי לבכות היה לי רגע של בהירות ואמרתי, בקול רם, שאני מרגישה שאני מגזימה ומשהו בי לא באמת מחובר למה שאני חושבת. זה היה כאילו הרגשות שלי לקחו יותר מדי ברצינות את המחשבות שלי.
אני חושבת שאחרי הרגע הזה חיפשתי לקרוא על בכי אחרי לידה, לבדוק אם אולי יש סיכוי קטן שלא הפכתי לשק דמעות באופן בלתי הפיך. ואז נתקלתי לראשונה במושג שנקרא “בייבי בלוז”. מה זה? ממה שאני מבינה, בשבוע אחרי הלידה את יכולה להרגיש מבואסת, לא שקטה, תתפרצי בבכי ולא תצליחי לישון (אפילו שהפיצפוני ישנה) כי ההורמונים שלך משתוללים. אני הרגשתי שאני קצת מנותקת מהרגשות שלי, שהבכי והעצב לא באמת משקפים את מה שאני מרגישה, שהם קצת חיצוניים.
אני יודעת שאני חוזרת על זה הרבה, אבל זה באמת הזוי בעיניי שקראתי על זה באינטרנט. אני מניחה שחלקכן כן ידעתן מראש – חברות או אחיות קרובות סיפרו לכן לפני הלידה הראשונה, או אולי נתקלתן בזה באינטרנט לפני. אבל אני יודעת שאני לא האישה היחידה שלא ידעה על כך מראש, ואני מניחה שכל אחת יש לה משהו בחוויית האימהות הראשונית שהיא לא ידעה מראש. יותר מזה, אני לא באמת חושבת שאפשר לדעת הכל מראש לגבי כל התהליכים והאירועים שעלולים להתרחש כשאת הופכת לאמא. מצד שני, אני מרגישה שהעולם המודרני גרם לנו, האימהות והאבות הטריים, להיות עיוורים למידע חשוב, שבעבר היה מועבר בזמן אמת. אנחנו לא חיות בשבט יותר. אפילו ביישובים עם קהילות חזקות ואינטימיות, אנחנו לרב עדיין ‘מבלות’ הרבה מהיום שלנו, כאימהות בחופשת לידה, לבד עם התינוקת. לא פלא שיש הרבה מעגלי אימהות בחופשת לידה – זה כאילו שאנחנו מחפשות את אותו מעגל אימהות מהשבטים הקדומים. שם (אני מדמיינת) האימהות המנוסות היו יכולות לשתף את האימהות הטריות, בזמן אמת, בסודות האימהות. שם בשבט, אולי היה צריך פחות לנחש, או לחפש בכתבים למה את בוכה ללא סיבה.
אני מניחה שבבלוג הזה אני מחפשת ליצור מעין מסה כתובה שתתמלל את אותן אימהות בשבטים עבור כולנו. אז אם נחזור לבייבי בלוז – את לא משתגעת, את פשוט לא מכוונת עדיין. כמה ימים וזה יתחיל להשתפר. שזה משפט שצריך להיות מנטרה של אימהות באופן כללי (רק שצריך לזכור שכמה ימים יכול להיות, לצערנו, גם הרבה ימים). בגזרה שלי, אחרי כמה ימים ההנקה עדיין לא הסתדרה (ייקח עוד חודש בשביל זה – על זה בפוסט הבא) אבל התקפי הבכי והחרדות נרגעו, הרגשתי קצת יותר מאוזנת. הרגשתי הקלה גדולה שאני לא מטולטלת בין רגעי אהבה ואופוריה, מלהסתכל על ענבל, לרגעי פאניקה ותסכול שחשבתי על זה שאני צריכה, אשכרה, גם לטפל בה.
אז אני מניחה שלרובנו, בייבי בלוז יעבור ותחושת האיזון תתחיל לחלחל לתוך טירוף ההורות. אבל חשוב לי לדבר על כך שלחלקנו, לצערי, זה לא יעבור כל כך מהר. דיכאון אחרי לידה הוא תופעה שצריך יותר לדבר עליה ולנרמל אותה. כיום, עד כ-15 אחוז מהנשים יסבלו מדיכאון לאחר הלידה. כולנו צריכים להבין משהו חשוב – אם שנמצאת בדיכאון (ובאופן כללי אנשים הסובלים מדיכאון) לא יכולה “פשוט להתאפס על עצמה” או “להסתכל על הדברים החיוביים בחייה” או אפילו “לקום ולבקש עזרה”. אני לא יכולה לתאר חווית דיכאון של כל האימהות\אנשים, אבל אני כן יכולה לשתף מהחוויה שאני סבלתי ממנה. אני לא חוויתי דיכאון אחרי לידה, חוויתי אותו אחרי שחרורי מהצבא. העולם היה פתוח בפני אבל אני הרגשתי שהוא גדול ומפחיד ובעיקר מקום מאוד בודד. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות או עם מי. בעיקר רציתי להרגיש פחות לבד. התחלתי להרגיש תחושה – אין לי דרך אחרת לתאר את זה – אפורה. לא הייתי שמחה ולא הייתי עצובה, פשוט הרגשתי שאני לא מרגישה כלום, לשום דבר אין טעם ואין לי חשק לכלום. היה לי קשה להירדם, קשה לקום וקשה לחשוב על מה אעשה ביום למחרת. כל דבר נראה לי מעייף בצורה בלתי נסבלת. וכשניסיתי “לצאת מזה” ולתכנן מה בא לי לעשות הלאה בחיי, זה רק הגביר את הקושי. לא יכולתי ‘פשוט לבקש עזרה’, זה היה יותר מדי מאמץ בשבילי מאחר וזה דרש ממני להבין שאני בברוך עמוק, להתמודד עם הפחדים העמוקים שלי ואז להודות בפני מישהו אחר שזה מה שקורה לי ושאני צריכה את עזרתו (משימה שבאופן רגיל קשה לי לעשות). רק מלדמיין מישהו אחר מנסה לעודד אותי ו’להוציא אותי לעשות דברים כיפיים’ התעייפתי ורציתי להיכנס למיטה ולראות טלוויזיה כל היום.
אז אם אתם חושבים שהאם הטרייה בסביבתכם אולי סובלת מדיכאון, אל תגידו לה שהיא “צריכה לעשות דברים שמשמחים אותה” או “להסתכל על הצד החיובי, תראי את התינוק.ת המהממ.ת שלך!”. אולי היא לא יכולה לעשות את זה. היא, סביר, בכלל נמצאת במלחמת הישרדות יומיומית של לעבור את היום, או\גם את הלילה. אל תשפטו אותה או תייעצו לה מה לעשות. פשוט תהיו איתה, ותשתדלו כמה שפחות להשאיר אותה לבד -תעזרו במשפחה ובחברים בכדי לייצר קהילה תומכת בביתה. ואז, כשתרגישו שזה הרגע הנכון, תציעו לה לבדוק עזרה מקצועית (אפשר להתחיל מרופאת המשפחה אבל אם היא פתוחה לזה פסכיאטרית או פסיכולוגית הן לא מילים גסות).
יש הרבה קשיים בהורות, בטח בהורות לילד ראשון, בטח ובטח באימהות לילד ראשון, אבל, בעיני הקושי הכי גדול הוא הבדידות. בדידות שבחופשת לידה, בדידות בהתמודדות הורית במהותה, בדידות בלילות ללא שינה, כאבי הנקה\קשיי אכילה מבקבוק, גזים, בכי, נסיעות ועוד כל כך הרבה. אבל… לחוש שקשה לך ואת לבד בזה, פיזית או מנטאלית זה התמודדות לא פשוטה, אולי יותר קשה מלהתמודד עם רק להרדים או להאכיל את התינוקת. אז אם אתן רואות אמא במצוקה, אל תשאירו אותה לבד (פיזית או מנטאלית). ואם את אמא במצוקה אני רוצה להגיד לך שכל כך הרבה נשים חוות את זה, זה יותר נפוץ ממה שאת חושבת וזה לא יהיה לנצח. את יכולה לפנות לעזרה, אם תרצי, או אפילו ליצור עימי קשר.
אימהות טרייה, בימיה הראשונים ובכלל, זה רכבת הרים הורמונלית. שלא ייגרמו לך להרגיש שאת מגזימה, את כרגע ילדת, שינוחו.
