בריחת שתן זה עוד נושא שלא ידעתי על קיומו לפני שילדתי. כלומר, ידעתי שיש בריחות שתן לנשים אבל לא הבנתי את ההקשר באופן מלא ללידה. שמועות החלו להגיע אלי לקראת הלידה הצפויה ואולי זה היה רצוני להכחיש אותן ולא לברר פרטים בסיסיים. אז למי מכן שעומדת בפני לידה ראשונה ולא התוודאה לנושא עדיין, או למי שמכירה אותו מקרוב וזקוקה ל”צרת רבים חצי נחמה” – יש לחלקנו (או לרובנו, לא יודעת את הסטטיסטיקה) בריחות שתן אחרי הלידה. לעיתים זה רק עניין של זמן, רצפת האגן מתאוששת ומתחזקת והבריחות ‘נתפסות’, ולפעמים, צריך לעזור לרצפה הזאת עם פיזיותרפיה. אבל זה בהחלט יכול לקרות ואת בהחלט לא חריגה בכך.
לי זה בא בהפתעה. אחרי הלידה של ענבל, בכורתי, לא חשתי בריחות כלשהן או חולשה ברצפת האגן. בגלל זה אולי, זה תפס אותי לא מוכנה. הייתי בטיול עם ענבל, כשהיתה בת כמה חודשים, ופתאום חשתי שברח לי, ולא שתן. סליחה על שיתוף היתר אבל מה שקרה זה שעשיתי פוק, קטן ולא משמעותי בעודי לבד ברחוב. אבל פתאום חשתי כאילו יצא קצת יותר.. בבהלה אדירה יחד עם תחושות גועל ותחושת עצבות לא ברורות מיהרתי הביתה (כשענבל במנשא עלי, מה שרק תרם לכל אי הנוחות לגדול). כשהגעתי הביתה גיליתי שרק חשבתי שברח לי אבל בעצם לא, ונשמתי לרווחה.
ברור לי למה הרגשתי אי נוחות, הפתעה וגם גועל. אבל לא הבנתי למה נהייתי עצובה. אולי זה היה עוד מסמר בארון של “הגוף שלי לעולם לא יהיה מה שהיה” אולי זה פשוט העציב אותי שזה יכול לקרות עכשיו לפעמים, ואני אצטרך לחשוש כשאני מסתובבת לי בעולם. זה שולח אותי לחשוב על כל הנשים שסובלות מבריחות צואה עקב קרעים קשים בלידה. כמה זה מביך, טאבו וקשה לשתף בדבר הזה. אם כאן, מול המסך, כשאין אף אחד לידי ואני לא רואה את מי שקורא.ת, אני מתכווצת מבושה כשאני משתפת בזה, אני לא מעיזה לחשוב איך אותן נשים מרגישות בעת בריחה אמיתית של צואה. למזלי, באותה תקופה, האירוע הזה לא חזר על עצמו והכנסתי את רצפת האגן ובריחות צרכים חזרה למגירת ‘לי זה לא יקרה’.
ואז עברו 3 שנים, ככה סתם ביעף, וילדתי את בתי השנייה. הלידה היתה הרבה יותר טובה, הגוף התאושש יותר מהר, התינוקת היתה יותר רגועה וגם ההורים, למעט האמת. אבל, כשלושה שבועות אחרי הלידה, בעודי עומדת במטבח, השתעלתי. השתעלתי די חזק האמת, הגוף שלי ניסה לשתות מים דרך הריאות (לא ממליצה). ואתן יודעות מה קרה? השתנתי על עצמי. אבל לא קצת, לא טיפות בתחתונים, ממש השתנתי על עצמי. לא הצלחתי לעצור את זרם הפיפי, לא כשהתחיל ולא באמצע. יום למחרת כבר התקשרתי לקבוע פגישה עם פיזיותרפיסטית לרצפת אגן והוצאתי את בריחות השתן ממגירת ‘לי זה לא יקרה’ למגירת ‘אמאל’ה שלא יקרה לי באמצע גן השעשועים עם הילדות’.
שמעו, אם אף פעם לא הייתן בטיפול פיזיותרפיה של רצפת אגן, כדאי שתדעו שזה כולל בדיקה ועבודה וגינלית, ואם לדבר בשפה יותר ישירה, הפיזיותרפיסטית מכניסה אצבעות ולפעמים זה כואב. מצד שני, היום אני כבר לא משתינה על עצמי כשאני משתעלת, אז העבודה הקשה השתלמה. אבל כמו רב (נראה לי) טיפולי הפיזיותרפיה זה כולל גם תרגילים לעבודה עצמית בבית. ממש קשה להקפיד עליהם כשאת אמא טרייה, בטח אם יש לך יותר מילד אחד. קל להדחיק אותם לסוף היום ולשכוח, או להגיד לעצמך שאין לך זמן. ככה גם אני הייתי כשהתחלתי את התרגילים הביתיים בטיפול. מצד שני, היום לאחר לידת בני השלישי, ממש בא לי שהגוף שלי יהיה חזק. אני לא רק מבינה בראש, באופן קר, אלא ממש מרגישה שאם הגוף שלי לא יהיה בריא וחזק, ולא אטפל בו, כולם ייפגעו מזה. אני יודעת שיותר קל להגיד מלעשות, ולפעמים צריך להבין בדרך הקשה, אבל אם זה עוזר לכן לעשות את התרגילים עוד פעם בשבוע – עשיתי את שלי.
אז איך אני אסכם את הנושא? בריחות שתן אחרי לידה זה נפוץ, זה מעצבן, זה מביך וזה לא נעים. ממליצה על טיפולי רצפת אגן וממליצה להתאמן בבית על תרגילים שקיבלת מהפיזיותרפיסטית. ממליצה גם לא להאשים את עצמך שלא התאמנת לפני הלידה, שאת חלשה או כל שטות אחרת שאנחנו נוטות בקלות להכניס לעצמנו לראש. הגוף שלנו עבד קשה בלידה ויש השלכות… הגוף לא יהיה מה שהיה פעם וזה יכול להיות מאוד מבאס – אבל על זה בפוסט אחר.
