וואי, זה כואב. כואב לשבת, כואב ללכת וממש כואב לשבת על האסלה לעשות פיפי, שלא נדבר על מספר 2 שזה פוסט בפני עצמו (אני מניחה שזה לא נשמע כל כך מזמין). גם אם יש לך 3 תפרים שטחיים זה כואב. והאמת? כששאלתי מסביבי על קרעים, נשים בדרך כלל ענו לי שזה כואב אבל לא נורא. שזה היה בניגוד חד לפוסטים של אימהות, שנתקלתי בהם בפייסבוק, שסבלו מאוד מכאבי תפרים וקנו תחתוניות קרח וספריי שעוזר להתמודד עם הכאב. הקולות האלו גרמו לי להרגיש שאולי תפרים זה כן כזה נורא, מצד שני אולי אלו שסבלו יותר היו גם אלו שבקשו עזרה ולרב זה לא כל כך נורא.
לפני הלידה בכלל לא הבנתי שיש דרגות לתפרים, שאת צריכה לחכות בחדר לידה שיתפרו אותך, שבחלק מהמקומות האב כבר הולך עם התינוק\ת לראות רופא ילדים ולעבור חיסון (אם לא מאפשרים ‘אפס הפרדה’ בבית החולים), בזמן שאת מחכה עד שיבואו לתפור אותך. לא ידעתי שלפעמים, בגלל לחץ בחדרי הלידה, עד שהרופאה באה, השפעת האפידורל שקיבלת (אם קיבלת) עוברת. לא ידעתי שלשבת ולחכות שם קרועה, כואבת ולבד יכולה להיות חוויה קשה. היו אלו רגעים ארוכים וסוריאליסטים. הפכתי לאמא, החזקתי את התינוקת שלי חצי שעה, והניסיון הראשון שלי להניק לא היה מוצלח. פתאום אני שוכבת במיטה, לבד, בחדר קר וריק, הבטן שלי ריקה ואין לי תינוקת בידיים. הרגשתי שהחרדה עולה בי. כשהרופאה תפרה אותי, ודברה בינתיים עם רופאה אחרת על מקרה אחר, הרגשתי שקופה, חשופה, חלשה וכמהה להיות עם התינוקת שלי עד כאב.
אני מבינה את העומס שהרופאים מתמודדים איתו בגלל תת תקנים, את השעות הארוכות שהם עובדים עד שיכולות הריכוז שלהם מצטמקת ואת הקושי הגדול להיות אדיב וסבלני לכל מטופל למשך כל שעות העבודה. אבל באותם רגעים הייתי צריכה שהרופאה תתמקד בי, תגיד לי מה הולך לקרות בגוף שלי עקב התפרים – כמה יכאב? כמה זמן הכאב יימשך? אפשר להפחית מהכאב? ואולי היא אמרה לי אחרי שסיימה לתפור אותי, אבל אז כבר לא רציתי לדבר עם אף אחד. רציתי לצאת משם וללכת לענבל וליונתן.
אחרי שירדה השפעת האפידורל, כעבור כמה שעות, התחלתי להרגיש את הכאב. לקום מהמיטה היה סבל גדול ולהתכופף לשירותים היה על סף בלתי אפשרי. האחיות כל הזמן לוחצות עליך לעשות קקי, ואת זה פשוט לא יכולתי לעשות. כל פעם שניסיתי, הרגשתי שאני פותחת את התפרים. למזלי, דודתי האהובה ז”ל, נתנה לי את הטיפ הכי טוב שקיבלתי אי פעם – לעשות פיפי במקלחת. לא צריך להתכופף והמים רעננו אותי ועזרו לכאב. לא יודעת מה הייתי עושה אם היא לא האיצה בי, כבר בבית חולים, להטיל כך את מימי עד שאוכל לשבת שוב על האסלה. אני חושבת שבמשך שבועיים עשיתי פיפי במקלחת. הייתי צריכה לשטוף לעיתים קרובות את המקלחת אבל התפרים שלי (או הצלקות מהם) עד היום מודים לי ששחררתי אותם מעול הישיבה כשהם התאחו לאיטם.
אז לצד ההחלמה הרגשית מהלידה והטיפול הבלתי פוסק בתינוק\ת שלך, את גם מנסה להתגבר על כאבים – הגוף שלך עסוק בלקק את פצעיו. וכל זה במקרה שהתפרים בדרגה 1 או 2. אם את מאלו שמלחיץ אותה לדעת לפני על סיכונים ומה יכול להשתבש, אני מציעה שתדלגי על הפסקה הבאה. אני מאוד יכולה להבין שחלקנו מעדיפות לא לדעת, ולכן לא לחשוב ולפחד, מדברים מסוימים. אבל, עבורי ואולי עבור חלקכן, מידע ונתונים דווקא מרגיעים, למשל לשמוע שקרעים קשים מתרחשים בין 2-6% מהיולדות במדינות מערביות, (אתר הרפואה שקראתי בו נתון זה מכיל תמונות מפורשות – אם תגללו מעבר לפסקה שמביאה את האחוזים הנ”ל, אז קחו זאת בחשבון… הנה הקישור) אז אם את כמוני בנושא הזה, תמשיכי לקרוא.
מהמעט שאני מבינה, ממה שקראתי, דרגה 1 ו-2 הם קרעים אשר אינם מערבים את שרירי הסוגר (פי הטבעת) ונתפרים, לרב, בחדר הלידה. קרעים בדרגה 3-4 הם נדירים (0.2-0.6%) ודורשים תפירה בחדר ניתוח. כלומר, אחרי הלידה היולדת תיכנס לחדר ניתוח בכדי שהרופאים יטפלו בחתך שנוצר. זאת לעומת יולדת עם תפרים בדרגה 1-2 שתופרים אותה בחדר הלידה (לרב תחת השפעת אפידורל, אבל לא תמיד – בלידתי השנייה היה לי קרע קטן שהצריך שני תפרים בלבד והוא תפר אותי רק עם הרדמה מקומית). אני רק יכולה לדמיין את הלחץ והבלבול שנוצר מהמצב שאת צריכה להיתפר בחדר ניתוח, במקום להיות עם התינוקת שלך. אני מצדיעה לכן, נשים שעברו את זה, ומתמודדות יום יום עם ההשלכות של הקרעים הללו. אתן אמיצות ומדהימות ואתן לא לבד בזה. אני יודעת שיש קבוצת תמיכה ושיתוף בפייסבוק לנשים שעברו קרעים מדרגה שלוש ומעלה שנקראת “נקרעתי מאהבה“, למי שמעוניינת.
אני חושבת שבאופן כללי, וקרעים ותפרים בתוכם, לפני הלידה אנחנו יותר מרוכזות ביציאת התינוק\ת מהרחם, בצירים, ובכאב, ופחות ב”תופעות לוואי” של הלידה על הגוף והנפש שלנו. אולי ככה זה כדאי, אולי אנחנו צריכות להיות מרוכזות במה שחשוב ולהתמודד עם ההשלכות לאחר מכן. הדבר החשוב, בעיני, הוא איך אנחנו מתמודדות לאחר מכן? האם אנחנו מרגישות בנוח לשתף? לחפש תמיכה? (או לגברים מביננו – האם אתם מעודדים את בנות הזוג שלכם לחפש מידע ותמיכה?). אנחנו מוכוונות, באופן טוטאלי, לטפל בתינוק ולא תמיד מטפלות בעצמנו או מאפשרות לעצמנו לבטא שקשה לנו פיזית ונפשית. לפעמים קשה לנו להגיד, לסביבה ולעצמי, שהגוף שלנו מתאושש ושאנחנו לא יכולות תוך רגע לעמוד על הרגליים ולתפקד כאילו לא היינו בהריון, כאילו לא היו צירים, לא היה לחץ נפשי, כאילו הוואגינה לא נמתחה באופן קיצוני, כאילו לא לחצו לנו על הבטן, דחפו מכשירים, חיברו אינפוזיות, כאילו לא נקרענו. אני מרגישה שהרבה פעמים אנחנו, וגם החברה, מנסים להקטין את ההתאוששות הפיזית של היולדת, ופחות מדברים על זה. אנחנו, כחברה, מצפים שהאם תתמקד בתינוק מתוך האמונה שהגוף שלה יתאושש, הוא רק צריך זמן. אני מניחה שלרב זה נכון, הגוף באמת יתאושש עם הזמן, אבל זה לא אומר שלא צריך להיות מודעות למה שעברנו, ולדבר, לדבר, לדבר על זה. זה בסדר שקשה לך, שכואב לך, שאת מרגישה שבא לך לנוח ולא להקפיץ תינוק\ת בוכה על הידיים. זה בסדר שאת לא מבינה את הגוף שלך ואולי אפילו מרגישה כאילו את לא מכירה אותו. זה בסדר שאת גאה בו וזה בסדר שאת מתביישת בו. זה בסדר שהגוף השתנה וזה בסדר שאת עוד לא בסדר. את לא לבד.
