אוקי, אולי זה לא פוסט שילהיב אתכן\ם להיכנס ולקרוא אותו, אבל זה בדיוק הפוסט שהתחיל את כל הבלוג הזה. כשסבלתי מעצירות לאחר הלידה לא הבנתי למה כל הנשים החכמות והמוצלחות איתן דברתי פשוט הסתירו ממני את המידע הזה. כיום, ברור לי שחלקן בכלל לא חוו את מה שחוויתי או שחלקן לא הרגישו בנוח לשתף, אולי לא הייתי האישה המתאימה לספר לה עבורן, אולי הן חשבו שאני לא אבין אותן. זה ברור לי למה לא כולן רוצות לשתף בנושא הרגיש הזה, אבל הופתעתי שאף אחת לא דברה על זה, שלא נתקלתי בזה בכלל בקבוצות פייסבוק או בשיחות על הלידה וההתאוששות. שאני חושבת על זה, יש מעט מאוד שיח להתאוששות לאחר לידה כשמדברים על לידה או בקורסי הכנה ללידה. אני מניחה שלא רוצים להפחיד את היולדות הצפויות, אבל אולי חלקן, כמוני, מוצאות מידע מקדים דווקא מרגיע.
אז היתה לי עצירות אחרי לידה ואני מאוד הופתעתי מזה. מאחר וקקי זה לא נושא שיחה מלהיב – לפחות לא של מבוגרים (למרות שכהורים טריים אנחנו מדברים מלא על קקי של תינוקות), לא רצתי לדבר על כך עם כל אחת. אולי בגלל זה, ובטח גם בגלל האופי שלי והנטייה האוניברסאלית לחשוב שרק אתה לא יודע\מבין, נוצרה אצלי התחושה כאילו זה משהו שכל אחת צריכה לשמור לעצמה (או כל אחד שבת זוגתו מתמודדת עם זה). לא חשבתי שזה כל כך נפוץ ויש מקום להתלונן על זה.
אז בואו רגע נתלונן על זה. יום לאחר הלידה, האחות באה והסבירה לי כמה זה חשוב שאצליח לעשות קקי (אולי לצאות? זה מילה יותר מכובדת?), האמת שהייתי כל כך המומה מהלידה, האימהות וההנקה שלא הקדשתי לכך הרבה מחשבה. ביומיים הבאים הייתי כל כולי בקשיי ההנקה שבכלל לא טרחתי להקשיב לגוף שלי ולמה שהוא מנסה להגיד לי. חבל שלא הקשבתי, כי מה שהוא ניסה לאמר לי זה שהוא לא מצליח לעשות קקי. כל מאמץ שלי בתחום זה רק הביא לכאבים בגלל התפרים. קיוויתי שהמצב ייפתר מעצמו, אולי נשענתי על העובדה שמעולם לא היתה לי עצירות קשה, כך שלא חשבתי שתהיה לי עכשיו. 4 ימים אחר כך, שאני כבר לא מצליחה לישון בגלל כאבי העצירות (וזה בלי קשר לכך שענבל החליטה ש-2 עד 4 בלילה זה זמן טוב לצרוח) נשברתי וביקשתי מיונתן שיביא לי חוקן, כן יש טבליה שאפשר לקחת בבית. אחרי שני חוקנים, ושתיית מים שהושרו בהם שזיפים, התחילה הקלה איטית, עד שלבסוף יכולתי לשים את כל הסיפור הזה מאחורי, לפחות פיזית.
אמנם העצירות נגמרה יחסית מהר, אבל זה היה אחד הדברים היותר קשים באותה התקופה, אולי בגלל שלא חשתי בנוח לדבר על זה ולבקש עזרה. היה לי יותר קל לדבר על כך שכואב לי התפרים או שההנקה לא מצליחה, כי זה יותר בקונצנזוס, אבל לא העזתי לדבר על העצירות. אולי בגלל זה, הרבה זמן הסתובבתי בתחושה שזה לא בעיה נפוצה אחרי הלידה, למרות שזה בערך בכל אתר באינטרנט שמדבר על התאוששות מלידה, פשוט לא חשבתי לבדוק את זה. אפילו עכשיו, כשאני כותבת שורות אלו, אני קצת מתכווצת בתוכי מחשש שיצחקו עלי, שאני חוצה קו אדום ושזה בוטה מדי. מצד שני, אני לא רוצה שעוד נשים יחושו בושה כזו בנוגע לעצירות אחרי לידה. דווקא נושא העצירות פתח את עיני לעובדה שלעיתים אנו כה עסוקות בתינוק שאין אפילו מקום להקשיב לגוף שלנו אחרי הלידה. אני נזכרת בשבועות הראשונים אחרי הלידה, ועל כך שהגוף שלי היה על סף קריסה, ובכל זאת הרגשתי שאני לא יכולה לפנות לעצמי רגעים במהלך היום בכדי לבדוק מה אני מרגישה, אם אני יכולה לעשות משהו כדי להקל על מכאובים ומי יכול לעזור לי בזה. הרגשתי שאני בכלל לא במודעות לכך. ככל שאני חושבת על זה יותר, נראה לי גם שהרגשתי שאין לי כ”כ לגיטימציה להתעסק בעצמי, שזה לא הזמן.
אבל מעל הכל, הרגשתי תחושת זרות מול הגוף שלי. עד להריון הרגשתי פחות או יותר טוב עם הגוף שלי, הכרתי אותו, הערכתי אותו על הדברים מסוימים והתבאסתי על אחרים. אבל, חשתי שאני יכולה לסמוך עליו, שכמעט תמיד הוא יוכל לבצע את מה שאני רוצה לעשות. הרגשתי שאני מכירה אותו. אני חושבת שההלם הכי גדול מכל עניין העצירות הזה הוא שהגוף שלי השתנה לבלי שוב ושאני לא כל כך מכירה אותו עכשיו. אם בהריון הייתי במעין אשליה לא מודעת שאחרי שההיריון ייגמר הגוף שלי יחזור להיות מה שהיה, העצירות ניתצה את הפנטזיה הזו. מעולם לא חוויתי עצירות. לא הבנתי מה קורה לי ותחושות המועקה הסבלימינלית הזו גרמה לי לחשוב על כך שאולי הגוף שלי עכשיו מתנהג בצורה חדשה – הוא לא הגוף שאני מכירה.
אני חושבת שזה היה תהליך אבל, להיפרד מהגוף שהיה לי לפני ההיריון, מהחלקים שאהבתי, מהחלקים שלא ומהחלקים שלמדתי לחיות איתם. הייתי צריכה להיפרד מהתחושה שנוצרה מלהסתכל במראה ולראות מולי דמות מוכרת ובריאה. עתה הייתי צריכה להתרגל לגוף החדש, ואולי אף לאהוב אותו. בהיריון היה קשה לי לדמיין איך הגוף שלי ייראה אחרי הלידה, היה לי יותר קל לפנטז שהוא יחזור לקדמותו כי הבטן הנמתחת הסתירה חלק מהשינויים המתרחשים. אבל אחרי הלידה כבר לא היתה בטן מתוחה, התינוקת בחוץ ואני נשארתי עם השומן, סימני המתיחה והעצירות.
ואם התחייבתי שהבלוג הזה יהיה “בלי להתבייש ובלי להסתיר” אז אני חייבת גם להוסיף משפט לגבי השינויים באיבר המין, בייחוד אם היו תפרים, וההשפעות של השינויים האלו על חיי המין, בריחות שתן ואפילו הכנסת טמפונים\גביעוניות. בשבועות הראשונים פחדתי שהכאבים מהתפרים מעידים על כך שאולי יכאב לי בעתיד מיחסי מין. למזלי הרב, זה לא קרה – גם לא אחרי ההיריון השני – אבל אני כן יכולה לכתוב שזה לקח זמן. זמן לתת לאיבר המין להחלים, ולהנות מחדש ממה שידע להנות ממנו בעבר. הפעמים הראשונות היו צריכות להיות, אהמ, עדינות יותר בגלל אותם תפרים ושינויים.
בגלל כל מה שכתבתי, זה הפתיע אותי שקשה לי עם השיח הציבורי שמעודד נשים לקבל באופן מלא את השינויים בגופן לאחר הלידה. שיהיה ברור, אני ממש תומכת במגמה הזו – לנרמל את השינויים שהגוף עובר, לתת לגיטימציה להיראות אחרת ולא בהכרח לרצות לחזור לגוף שהיה לפני הלידה. אבל זה היה לי גם קשה – אני לא הצלחתי לא להתגעגע לגוף שהיה לי, לא לרצות להיות רזה יותר, חטובה יותר וללא סימני מתיחה. הרגשתי אשמה שאני לא מצליחה לשחרר ולאהוב את הגוף שלי לאחר הלידה. הרגשתי שאם יש לי טענות כלפי הגוף שלי שזה עתה, אשכרה, גידל והוציא לעולם יצור חי, אז אני כפוית טובה וחלק מהמעגל של תרבות היופי המערבית ההרסנית. לא הייתי מסוגלת להיות רחומה כלפי עצמי, כלפי הגעגוע לגוף טרם ההיריון, כלפי חוסר הביטחון. בניגוד לנושאים הקודמים, פה ידעתי שאני לא היחידה שחווה קושי עם הגוף שלה לאחר הלידה. עם זאת, כן הרגשתי לבד, ואף התביישתי, בכך שאני לא מצליחה להיות גאה בגוף שלי, שלא בא לי ללבוש שום דבר שמייצר קווי מתאר לגוף (כי לא יכולתי להסתכל במראה), בשנאה שלי לשני האבטיחים האלו שגידלתי בתור ציצים והשומן שמקיף את הבטן והתחת. אולי מה שאני מנסה להגיד שזה נהדר אם את שחררת את ההשפעות הגופניות (והנפשיות) של ההיריון ואת אוהב תאת גופך איך שהוא (אני לגמרי מקנאה בך!) אבל זה גם בסדר שאת לא. זה בסדר שאת עוד לא מחוברת לגוף שלך, מבואסת על השינויים ומייחלת לחזור לגוף שהיה.
לצערי, אני לא יכולה להגיד שאני מרגישה יותר שלמה עם הגוף שלי כיום. מה שאני כן יכולה להגיד שלפחות אני שלמה עם זה שאני לא שלמה, עם זה שיש לי עוד דרך לעבור כדי לאהוב את הגוף שלי. אבל אני מרגישה בכיוון הנכון. ואם גם אתן חוות חוסר ביטחון עצמי בגוף שלכן באופן כללי, ובטח בהיריון ולאחריו, אז רציתי לכתוב לכן שזה בסדר. שינויים הם תהליך ולוקח לנו זמן להתרגל אליהם או, אם נבחר, להתמודד עימם. זה בסדר שאת לא שם עדיין עם האהבה העצמית באופן מלא. את נהדרת גם כשאת לא חושבת שאת נראית נהדר. זה המסר שלי – אנחנו לא תמיד שלמים עם עצמנו, זה תהליך שלוקח זמן לאהוב שינויים בגופנו, להרגיש בו ביטחון גם אם הוא לא מתיישר סטנדרט היופי המערבי. בואו נחמול את עצמנו יותר, את גופנו ואת המחשבות שלנו, חיוביות ושליליות.
